מטמונים מהפרשה

"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו" (כא, לג).

מעשה שאירע בתלמיד ישיבת "סלבודקה" שראה פיסת נייר מונחת על הריצפה והתכופף להרימה בחושבו כי מדובר בדף ובו דברי תורה הטעונים גניזה. לאחר שהרים את הנייר נוכח כי אין זה אלא סתם נייר של חולין, ומשום כך השליך את הנייר לרצפה...

ראה ראש הישיבה, הגאון רבי נתן צבי פינקל, הידוע בכינויו ה"סבא מסלבודקה", את מעשהו של הבחור, קרא לו מיד והוכיחו: איך אתה מעז לעשות כן?! והרי אתה "מזיק" ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם!... מה להשלכת נייר ולכריית בור? תמה הבחור – האם יכול מאן דהוא להינזק מפיסת נייר? "בור" – הסביר "הסבא" – אין הכוונה דווקא אם אתה עושהו מכשול שאחר עלול להינזק בו בגופו. גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף הינך "מזיק", שהרי בכך אתה מטריח אותו ואף מבטל אותו בדרכו. על מעשה זה אתה חייב כדין כורה בור.

ואם תטען – המשיך ה"סבא" – שלא אתה הוא בעל הנייר, שהרי אחד לפניך השליך אותו. אין זו טענה כלל! שכן אמרו בגמרא מסכת בבא קמא (כט): ההופך את הגלל ברשות הרבים חייב בהיזקו, כיון שסילק את מעשהו של הראשון. אף אתה כאשר הרמת את הנייר סילקת את מעשה קודמך והמעשה נקרא על שמך, ואתה הוא החייב בהיזקו!

"אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" (כב, כז).

יש להבין – שאל המגיד מדובנא – את סדר הכתובים, שבתחילה נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה וגו' אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו וגו' "אלקים לא תקלל" - מה עניין סמיכות הפרשיות כאן?

סמיכות זו – תירץ המגיד – תהיה מובנת היטב על פי משל: אם אירע שאדם בא לדין תורה והדיין מזכה אותו, ואחר זמן בא פעם שנייה לדין על אותו נושא בעצמו, והדיין מחייב אותו, לכאורה, היה נראה כי יש כאן מקום לתלונה על הדיין, שפעם אחת מזכה ופעם שנייה מחייב.

אולם התורה מלמדת אותנו שאין הדבר כך: אם אדם תובע איש עני לדין, שהוא חייב לו ממון ואין לעני לשלם, מה עושה הדיין? שולח את שליח בית הדין אל ביתו של העני ולוקח משם משכון, אותו מוסר ליד המלוה, עד שיפרע העני את חובו. לעת ערב, בא העני אל בית הדין כשהוא ממרר בבכי: שליח בית הדין נטל ממני את כסותי, במהכ אשכב?...

כאשר שומע הדיין כן, מצוה מיד על שליח בית הדין שילך אל ביתו של המלוה, יקח משם את המשכון ויחזירנו לעני. כאשר ישמע זאת המלוה יתמה על הדיין "ההפכפך", שבתחילה נתן ועכשיו לקח?...

זה פשר סמיכות הכתובים כאן – סיים המגיד – "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה וגו', אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" ואם יתמה בעל הדין על הדיין, הרי מזהירה התורה מיד ואומרת: "אלקים" – הוא הדיין הנקרא כן – "לא תקלל!"