לאורו נלך

נביא כאן מעט ממה שאמר הגאון הצדיק ר' אורי ויסבלום שליט"א, משגיח בישיבת נחלת הלויים בהספד על רבנו זצוק"ל: אנחנו בכלל לא ראויים לדבר על גדול שכזה, אבל אני מפחד משום דברי חז"ל על המתעצל בהספדו של חכם, לכן רציתי לומר כמה מילים, זו הפעם שנתקיימו דברי חז"ל (כתובות י"ז) במילואם. א. היה כאן נתינתה כנטילתה, שהרי היה למעלה משישים ריבוא בהלוויה, וגם נתקיים שאין שיעור למי שמלמד, שהרי היו כמליון איש. לא היתה הוראה שכולם נוסעים, אלא כל יחיד הרגיש שהוא חייב ללכת. כולם הלכו ללוות את כבוד התורה שבדור. רואים כאן דבר נורא מה הכח של יחיד. התמדה בלתי נתפסת. אהבת התורה בגדר של טירוף. לראות תמונות בטיפול נמרץ עם ספר. יהודי שזכה לשנות את הרחוב גם של פשוטי עם.

סיפר לי בן משפחה, שבצעירותם היו פעמים שהתינוק של הרב היה בוכה, והגרב"צ זצ"ל שהיה שכנו של הרב היה נכנס לדירה של הרב לנענע את התינוק שלא יבכה, כי הרב לא היה שומע כלום, היה שקוע כל כולו בתורה.

התורה בערה בו, לכן איפשר לעצמו להתבטא בחריפות נוראה נגד גדולים עצומים, באופן אישי התבטל אליהם כקליפת השום, אבל בהלכה זו דרכה של תורה. זה למעלה משלושים שנה שאני מתבונן בדברים האלו.

כמה פירגון היה נותן לכל מחבר צעיר, לא יאומן, הוא היה מצטט אותם בספריו ודן בדבריהם.

יש לי דוד נכבד בארה"ב, נשיא של מכון ירושלים בארה"ב. כשהרב היה ראש"ל, הזמין אותו מטעם המכון, ודודי אירח אותו עשרה ימים והתלווה אליו לכל מקום. הוא סיפר לי שהרב נפגש עם אנשים מכובדים ביותר, נורא, אפילו כשנכנס לנשיא ארה"ב זה לא הזיז לו כלום, לא רגע לפני ולא רגע אחרי, לא התרגש כלל, הוא שקוע בלימודו בכל מקום שהיה, אבל כשהלך לפגוש את הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל, התרגש ביותר עד שגופו רעד. ודאי שבשיעורים הוא התבטא גם על הגר"מ פיינשטין וחלק עליו, הוא הרשה לעצמו, אין שום שיקול לגאוה והתנשאות, זה לא שייך כלל, כך היא דרכה של תורה סכינא חריפא ממש.

אספר סיפור קטן שאני יודע מקרוב, מעשה שהיה לפני שלושים שנה, יש לי דוד ראש ישיבה, שהרב זצ"ל סידר קידושין לבנו, ודודי היה גם כן מתחת לחופה, ושלא במתכוין הסתיר קצת לצלם, הרב ניגש אליו בשקט ואמר לו בלחישה: היהודי הזה הצלם של החתונה, זה הפרנסה שלו, כבודו מסתיר לו". הוא נמצא כעת בסידור חופה וקידושין, אבל הרגישות שלו לזולת היא אדירה, שנלמד ממעשיו ונדבק בדרכיו אמן ואמן.