העבד והלקח

התורה הקדושה נצחית היא, ולקחיה נצחיים. פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי, דינים שאינם נוהגים בימינו, כי לא נהגו אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל גם אם הדין עצמו אינו נוהג עתה, הרי לקחיו חייבים להלמד ולהיות מיושמים בכל דור ובכל עת.

מי שלא יעשה כן, מי שיחשוב שלקחי הדינים האלו אינם נוגעים לו, ואינם שייכים כיום, למה הוא דומה? למשלו הנפלא של הגאון רבי אברהם חכם זצ״ל, מכרמנשאה אשר בפרס. מעשה ברופא אליל מאחז עיניים, שהתפרנס בכבוד. אמר לבנו: ״הצטרף אלי ולמד את המקצוע״. נעתר הבן, וילכו שניהם יחדיו.

באו לבית החולה, והכל נקהלו לשמוע מה יאמר ה״רופא״. החולה שכב במיטתו, חיוור וגונח ולופת את בטנו ברוב מכאוביו. הביט ה״רופא״ באישוני עיניו, הורהו להוציא את לשונו, הניח אצבעו על דופקו והניד בראשו: ״נתתם לו עלי חסה״, אמר בחומרה.

״אכן״, הודו בשפל קול, ״אכלנו חסה אמש, ומאז הורע מצבו״.

וה״רופא״ אמר בסמכותיות: ״החסה היא סם מות עבורו! אתן לו תרופה, אולי תצילו״. רשם לו שמן קיק בפרוטה, ונטל בשכרו דינר זהב.

כשיצאו, תלה בו הבן מבט מלא הערכה, ושאל: ״כיצד ידעת, אבא, שאכל חסה?״

השיבו האב: ״כשעליתי אל הבית ראיתי פסולת חסה בפח האשפה, את העלים הכמושים והמתולעים. והבנתי, שזה היה מאכלם ומאכל החולה״.

התפעל הבן, ונצר את הדברים בלבו. למחרת היום ישב הבן בביתו, ובאו לקרוא ל״רופא״ לבית חולה מסוכן. אמר הבן: ״אבי אינו בביתו, אבל גם אני יודע לרפאות״.

קם והלך עימם לבית החולה. כשהגיע לחצר הבית, עשה כמעשה אביו וסקר את החצר בקפידה. פח אשפה לא היה שם, אבל אשפה היתה גם היתה. מתחת לבית היתה אורוות חמורים, והחצר היתה מלאה בגלליהם. עלה הבן אל הבית ופנה למיטת החולה השרוי בחוסר הכרה. הרים את עפעפיו והציץ לאישוני עיניו. מדד את דפקו, עטה על פניו אשרת סבר חמורה, ואמר בהקפדה: ״האכלתם אותו בשר חמור!״ השומעים פערו פיהם בתמהון, והידען המשיך: ״כלום לא ידעתם, שחמורים הם סם מוות עבורו?!״...

נדהמו השומעים ואמרו: ״משוגע האיש, הבלים ידבר״, והדפוהו מן הבית בבושת פנים...

חפוי ראש שב לבית אביו ודיווח על כישלונו. תמה האב: ״מה ראית לומר שהאכילוהו חמורים?״ ענה ואמר: ״הן אתה לימדתני! אם יש בחצר פסולת חסה, אות הוא שהאכילוהו חסה - אז אם יש בחצר פסולת חמורים... הלא כן?!״

״הוי, סכל״, אמר האב, ״כלום אין שכל בקדקדך?! כל מקום, ותנאיו! אם יש פסולת חסה, האכילוהו חסה. ואם יש אורווה, יש לתלות את החולי בריחות העולים ממנה״...

משל נפלא הוא, הלואי ונפיק את לקחו! ונדע, שגם אם פרשת העבד הנרצע, למשל, אינה נוהגת כיום - אבל לקחיה שרירים וקיימים לפי תנאינו ומצבינו. שכך אמרו בגמרא (קידושין כ"ב:): רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר (תכשיט): מה נשתנתה אוזן (להירצע) מכל איברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ״כי לי בני ישראל עבדים״, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - תרצע! ולקח זה, הרי שייך גם לנו, ולימינו, ביתר שאת ויתר עז! הרי כמעט כל אדם כיום הוא עבד, מרצונו ושאיפתו, בכל לבו ונפשו - עבד נרצע לחברה הדורסנית והתובענית ולמושגיה ודרישותיה: להחליף רכב - לא משום שהישן אינו טוב, אלא כדי שאחרים יראו, ומשום שהשכנים כבר החליפו. לצאת לחו״ל, כמו כולם. לנהור, עם העדר. עבד - לא לאדון אחד, כי אם לחברה שלמה!

הבה נצא לחרות, ננתק את הכבלים. ואז יהיה לנו יותר זמן לעצמנו, לשיעורי תורה, ויותר פנאי לילדינו!