הדיברה העשירית

אחד משרידי דור דעה, תקופת הזוהר של גדולי נובהרדוק, הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, תמה לאריכות הלשון בדיברה העשירית בעשרת הדיברות: ״לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך״ - אם הכתוב מסיים ״וכל אשר לרעך״, הרי הכל בכלל - ולמה פירט בתחילה בית, עבד, שור וחמור? ותירץ - והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו - יש לו דופלקס, פנטהאוז, וילה - גינה, ריצוף שיש, שטיחים מקיר לקיר - מטבח אמריקאי, פינת אוכל סינית, סלון איטלקי, נברשת אוסטרית, תריס ונציאני. הוא חומד את ״חמור״ חברו: יש לו פיאט חדשה - מרצדס - פונטיאק. מדוע לי אין, האם הוא מוכשר ממני, נעלה ממני. אין זה הוגן, היכן היושר! ועונים לו: הרגע, אתה צודק. אבל, מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הוילה שלו והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך. אם ברצונך - קום והתחלף עימו כליל, ״קומפלט״: קח את המכונית שלו, עם האולקוס וכאבי הראש. עם ה״מרבה נכסים מרבה דאגה״ יומם ולילה, עם הצרות בבית רחמנא ליצלן, עם המזג הרע והתפרעויות החימה, הכל בכל - ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו... וזהו שנאמר: ״לא תחמוד בית רעך ושורו וחמורו - וכל אשר לרעך״. אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל - וכבר לא תחמוד מאומה... והיה הרב הקדוש מרופשיץ זצ״ל אומר: לכל יהודי סאת צרות משלו, משתרך הוא בדרכי החיים וצרור מועקותיו על שכמו. כשיבוא המשיח יקדמו פניו המוני בני ישראל, מכותפי צרורותיהם, ויזעקו מרה: על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את צרורותינו?

מה יעשה המלך המשיח - יקצה אולם ענק, יקרא אליו יהודי אחר יהודי, ויאמר לו: ״הנח את צרורך ופתח אותו״. פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר בא במקומו. החדר מתמלא בצרורות, ואז חוזר התהליך על עצמו. המלך המשיח קורא ליהודי אחר יהודי, ואומר לו: ״בחר לך צרור״. סוקר היהודי את כל הצרורות - רואה את הצרות והמועקות, צרות העניים והעשירים, החולים והבריאים, העובדים והמובטלים - ובוחר בצרור הישן והמוכר...

ומעשה שהיה: יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו - ה״ישמח ישראל״ מאלכסנדר זצ״ל - ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס, והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני, והעיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד, והעני נכנס. הושיט את הפיתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי וברכו בלב נרגש. ״זהו?״ שאל העני. תמה הרבי: ״ומה עוד רצונך?״ אמר: ״לפני היה כאן עשיר וישב מחצית השעה - ואני מסיים ענייני בחמש דקות?! האם גם לכאן חדרה האפליה וחילחל משוא הפנים?! מדוע לא ישוחח עימי הרבי כפי ששוחח עימו?!״

אין אדם נתפס על צערו. ״הלא תבין״, ענהו הרבי, ״אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. איתך ועם שכמותך אין לי בעיה - אתה בא לפני ומיד יודע אני את מצוקתך ובמה עלי לברכך, כיצד יכול אני לעזרך. אבל כשאותו עשיר מגיע, הרי ״כבודו מלא אולם״, מדושן עונג הוא, אמיד ומצליח, אינו חסר מאומה! מתחיל אני לשוחח עמו, קולף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ושיכרון המעמד, עד שחושף אני כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה אורך יותר זמן״...

הכלל: אין להתקנא באדם. ״לב יודע מרת נפשו״ ואין אדם יודע מה בלבו של חברו. הן כל אחד מברך בכל יום ״שעשה לי כל צרכי״ - ניתן הודיה על חלקנו, ונשמח בו!...