וקראת לשבת עונג · פרשת יתרו

הדיברה העשירית

אחד משרידי דור דעה, תקופת הזוהר של גדולי נובהרדוק, הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, תמה לאריכות הלשון בדיברה העשירית בעשרת הדיברות: ״לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך״ - אם הכתוב מסיים ״וכל אשר לרעך״, הרי הכל בכלל - ולמה פירט בתחילה בית, עבד, שור וחמור? ותירץ - והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו - יש לו דופלקס, פנטהאוז, וילה - גינה, ריצוף שיש, שטיחים מקיר לקיר - מטבח אמריקאי, פינת אוכל סינית, סלון איטלקי, נברשת אוסטרית, תריס ונציאני. הוא חומד את ״חמור״ חברו: יש לו פיאט חדשה - מרצדס - פונטיאק. מדוע לי אין, האם הוא מוכשר ממני, נעלה ממני. אין זה הוגן, היכן היושר! ועונים לו: הרגע, אתה צודק. אבל, מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הוילה שלו והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך. אם ברצונך - קום והתחלף עימו כליל, ״קומפלט״: קח את המכונית שלו, עם האולקוס וכאבי הראש. עם ה״מרבה נכסים מרבה דאגה״ יומם ולילה, עם הצרות בבית רחמנא ליצלן, עם המזג הרע והתפרעויות החימה, הכל בכל - ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו... וזהו שנאמר: ״לא תחמוד בית רעך ושורו וחמורו - וכל אשר לרעך״. אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל - וכבר לא תחמוד מאומה... והיה הרב הקדוש מרופשיץ זצ״ל אומר: לכל יהודי סאת צרות משלו, משתרך הוא בדרכי החיים וצרור מועקותיו על שכמו. כשיבוא המשיח יקדמו פניו המוני בני ישראל, מכותפי צרורותיהם, ויזעקו מרה: על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את צרורותינו?

מה יעשה המלך המשיח - יקצה אולם ענק, יקרא אליו יהודי אחר יהודי, ויאמר לו: ״הנח את צרורך ופתח אותו״. פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר בא במקומו. החדר מתמלא בצרורות, ואז חוזר התהליך על עצמו. המלך המשיח קורא ליהודי אחר יהודי, ואומר לו: ״בחר לך צרור״. סוקר היהודי את כל הצרורות - רואה את הצרות והמועקות, צרות העניים והעשירים, החולים והבריאים, העובדים והמובטלים - ובוחר בצרור הישן והמוכר...

ומעשה שהיה: יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו - ה״ישמח ישראל״ מאלכסנדר זצ״ל - ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס, והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני, והעיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד, והעני נכנס. הושיט את הפיתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי וברכו בלב נרגש. ״זהו?״ שאל העני. תמה הרבי: ״ומה עוד רצונך?״ אמר: ״לפני היה כאן עשיר וישב מחצית השעה - ואני מסיים ענייני בחמש דקות?! האם גם לכאן חדרה האפליה וחילחל משוא הפנים?! מדוע לא ישוחח עימי הרבי כפי ששוחח עימו?!״

אין אדם נתפס על צערו. ״הלא תבין״, ענהו הרבי, ״אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. איתך ועם שכמותך אין לי בעיה - אתה בא לפני ומיד יודע אני את מצוקתך ובמה עלי לברכך, כיצד יכול אני לעזרך. אבל כשאותו עשיר מגיע, הרי ״כבודו מלא אולם״, מדושן עונג הוא, אמיד ומצליח, אינו חסר מאומה! מתחיל אני לשוחח עמו, קולף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ושיכרון המעמד, עד שחושף אני כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה אורך יותר זמן״...

הכלל: אין להתקנא באדם. ״לב יודע מרת נפשו״ ואין אדם יודע מה בלבו של חברו. הן כל אחד מברך בכל יום ״שעשה לי כל צרכי״ - ניתן הודיה על חלקנו, ונשמח בו!...

לאורו נלך

סיפר הרב מ.ח. מזרחי שליט״א, רב שכונה בבת-ים, שפעם אחת הוצרך לנסוע באופן דחוף לביתו של מרן זצ"ל בירושלים על מנת שיחתום על טופס מיוחד. ״הגעתי לביתו של הרב בשעה 8:30 בבוקר. נקשתי בדלת. רעייתו הרבנית מרגלית ע״ה פתחה את הדלת. שאלתי אותה: ״היכן כבוד הרב?״ ״הוא ישן״ - השיבה הרבנית - ״הרב ביקשני להעירו ב-9:00 בבוקר.״ ״ישן?!- תמהתי - ״בשעה 8:30 בבוקר?״

״אני רואה שאתה מתפלא שהרב ישן עד שעה כה מאוחרת. אך דע לך שאתמול בחצות הלילה התקשרו לרב מארה״ב ושאלו שאלה בעניין דחוף״ - סיפרה הרבנית - ״השאלה הייתה כנראה לא קלה במיוחד. הרב התייחס בכובד ראש לשאלה ועיין בספרים עד השעה 7:00 בבוקר. לאחר מכן הוא ענה לשואל ומיד הוא התפלל שחרית. ב-8:15 בבוקר הלך לנוח וביקשני להעירו בשעה 9:00 בבוקר...״

סיפר מרן זצ"ל: כשהייתי צעיר ביקשו הרבה שאלמד להיות מוהל, להיות מוהל זאת לא בעיה, תוך שלושה חדשים אפשר ללמוד זאת, אבל אם אהיה מוהל כל אחד יבוא לבקש אותי ולא אוכל ללמוד תורה, כל יום אקפוץ ממילה למילה, מאליהו הנביא לאליהו הנביא, ותורה מה תהא עליה, מתי אלמד תורה, אצטרך לסגור את הספריה שלי, לא הסכמתי להיות מוהל ב"ה.

אע"פ שקצת מטרידים אותי בסנדקאות, זה לא כמו מוהל, אנשים לא כל כך ששים לכבד בסנדקאות, האבא של אבי הבן רוצה לשבת בסנדקאות והאבא של האמא גם רוצה, הם רבים ביניהם ולא תמיד נותנים לו, וממילא כמה כבר יש סנדקאות, פעמיים שלוש בשבוע זה עובר. מה שאין כן מוהל צריך ללכת ממילה למילה, ואין לדבר סוף. ומתי אלמד תורה? תורה אין לך למעלה ממנה, ו"תלמוד תורה כנגד כולם".

ועוד סיפר מרן: מעולם ברוך ה' איני זוכר איזה חלום שחלמתי, היו חלומות, אבל איני שם לב עליהם בכלל, קם בבוקר לא זוכר שום דבר, גם אם היה איזה חלום אני שוכח אותו. רק איזה פרט דברים מיוחדים.

פעם אחת למשל תירצתי איזה תרוץ שהקשו על הריב"ש – רבי יצחק בר ששת, אחד הגאונים שהיו לפני 700 שנה. היתה קושיא גדולה עליו ועמלתי וטרחתי הרבה עד שתירצתי אותה.

בלילה אני רואה [והנה עומד לנגדי אדם זקן נשוא פנים שזקנו יורד על פי מדותיו], אמר לי: אני הריב"ש, תבורך מפי עליון שתירצת את דברי"! זה נשאר בזכרוני, אבל דברים אחרים איני זוכר ואיני שם לב עליהם.

מטמונים מהפרשה

"שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (יח, ג).

משה רבינו - אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה״חפץ חיים״ - קרא לבנו גרשם, משום שרצה להזכיר לעצמו בכל יום ויום כי כל ימיו בעולם הזה הוא כגר המתגורר בארץ זרה...

וכך הסביר זאת ה״חפץ חיים״ במשל: סוחר אחד נסע ליריד כדי לקנות סחורה. היריד התקיים בארץ רחוקה מאד, ולשם כך היה על הסוחר לעזוב את ביתו לימים רבים.

אל לכם להצטער - אמר הסוחר לבני ביתו - אמנם לא אהיה בבית זמן רב, ובודאי אתגעגע אליכם, אולם הזמן יעבור, ובעזרת ה׳ אשוב הביתה. לא אתעכב אף רגע מיותר אחד. ארז הסוחר את חפציו ונסע ליריד.

לאחר נסיעה ארוכה הגיע הסוחר ליריד, ובלא לבזבז זמן החל מיד לעסוק במסחר.

באחד הדוכנים פוגש הוא בידיד מוכר שלא ראו זמן רב. אחרי ברכות השלום ושמחת הפגישה המחודשת, הציע הידיד לסוחר שיסעו יחד למקום שקט, וישבו שם יום או יומים כדי להחליף ביניהם חוויות מזמנים עברו.

איני יכול - אמר הסוחר - וכי בשביל לדבר שיחות בטלות עזבתי את בני משפחתי? וכי בשביל שעשוע נסעתי מרחק כה רב, כדי לדבר? מיד כאשר אסיים את קניותי אמהר ואשוב לביתי!

כן הוא הנמשל - אמר ה״חפץ חיים״ - אדם בא לעולם הזה רק כדי לקיים מצוות ומעשים טובים כרצון הבורא יתברך, והנה מופיע היצר הרע ומנסה לשכנע את האדם לבזבז מזמנו היקר מכל בדברי הבל.

לכן - סיים ה״חפץ חיים״ - על כל אדם לומר ליצר הרע כפי שאמר הסוחר לידידו: האם כדי לעסוק בדברי שטות באתי לעולם? אל לך לנסות לשכנע אותי לבזבז את זמני היקר!

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח).

זכור ושמור נאמרו בדבור אחד. כאן נאמר: ״זכור״ את יום השבת לקדשו ובפרשת ואתחנן (ה, יב). נאמר: ״שמור״ את יום השבת לקדשו.

מצוות ״זכור״ את יום השבת היא לכבד את השבת ככל יכלתנו במטעמים ובכל מיני כבודים, ומצוות ״שמור״ היא להישמר מעשיית מלאכה ומכל חילול שבת.

העניים - אמר פעם המגיד מדובנא - קל להם מאד לקיים את מצוות ״שמור״, שהרי אין להם עסקים גדולים, וסחורתם הקטנה יכולה להמתין... אולם, מה קשה להם לקיים מצוות ״זכור״, שהרי אין להם לא בשר ולא יין ואף לא מטעמים, אלא כל מזונם הוא פת ומים.

לעומתם, העשירים, ביכולתם לקנות לכבוד שבת כל מיני מטעמים ומגדנות, בגדי שבת וכלים נאים - מצוות ״זכור״ בהידור, אולם – ״שמור״– הן כה קשה להם להשמר ממחשבות טורדות בעניני העסק כיצד לשפר ולהרוויח...

על כן נאמרו ״זכור״ ו״שמור״ בדיבור אחד, ללמדנו שאין כל אפשרות להבדיל ביניהם, אלא כל יהודי ויהודי, בין עני בין עשיר, חייב גם ב״זכור״ וגם ב״שמור״ כאחד!

עולם במעלות

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"

סיפר הרה"ג ר' מאיר מיכאל גרוינוואלד שליט"א: הייתי לאחרונה אצל יהודי אחד, זקן בן 107 שנים שליט"א – לא האמנתי למה שראיתי! הלה בריא לגמרי, הולך על רגליו בלי שום משענת, אפילו משקפיים לעיניו אין לו. שאלתי אותו בהתפעלות מרובה: ר' איד, במה זכית לאריכות ימים כזו? וענה לי: "לדעתי, סיבת הדבר היא, כי מיום עומדי על דעתי הייתי זהיר מאוד לברך כל ברכה וברכה בכוונה הראויה – דהיינו שלא לברך שום ברכה בהליכה כי אם במקום אחד, או בישיבה או בעמידה.

"כמו כן הייתי תמיד נזהר לברך מתוך הסידור, כי המברך בעל־פה הרי מחשבותיו משוטטות בדברים אחרים, מה שאין כן המברך מתוך הסידור הרי בקל יוכל לכוון למה שאומר. ואפילו ברכת 'אשר יצר' וכדומה, ברכות שאמברכים אותן כמה פעמים במשך היום, עם כל זאת הקפדתי לאומרן מתוך הסידור.

"והשלישית – כשבירכתי ברכה לא הוצרכתי לומר 'תפילת הדרך'".

שאלתי אותו: ילמדנו רבנו, מה כוונכתם שלא הוצרכתם לומר 'תפילת הדרך'? וענה ואמר: "לדאבוננו, אנשים מזלזלים בברכות ואומרים במרוצה מאוד כמי שנוסע בדרך, שאז צריכים לומר 'תפילת הדרך'… הייתי נזהר לומר מילה במילה, כדאיתא בשו"ע בהלכות תפילה, שהמתפלל יאמר כל מילה ומילה לאט לאט כמונה מעות, ולדעתי באותה זכות זכיתי לאריכות ימים ושנים טובות מתוך בריאות הגוף והנפש". והוסיף הנ"ל ואמר לי: "הנה, בוא וצייר לעצמך, שאומרים לך כי גדול הדור עומד להגיע לביתך לעשות 'ביקור' – למשל, ה'חפץ חיים' זצוק"ל יגיע לביתך. כמובן שקודם לזה עושים כל ההכנות, ניקיון הבית, ומסדרים הכל שיהיה על הצד היותר טוב, ועומדים מוכן ומזומן לקבל פני אותו צדיק וגדול הדור וכו'.

"הגיע הזמן וה'חפץ חיים' נכנס לביתך, ער זעצט זיך אראפ (הוא מתיישב) ומתחיל לדבר אתך – בעל הבית. והנה, תוך כמה דקות הפלאפון שלך מתחיל לצלצל… היעלה על הדעת שבעל הבית יענה לפלאפון בעת שעומד לפני גדול הדור? ודאי שלא!

"בתורה הקדושה כתוב בסוף פרשת יתרו: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' – דהיינו כאשר מתפללים ומזכירים שמו של השי"ת, הרי הקדוש ברוך הוא שהוא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו בא אליך. וכי שייך בכלל שיהא ספק ספיקא לענות לפלאפון באמצע התפילה בעת שהקב"ה עומד אצלך?

"ומה עוד, שכאשר מלובש בטלית ותפילין – הלוא בתפילין כתוב פרשת שמע, דהיינו שמקבל על עצמו שמאמין בהשי"ת שהוא אחד ואין בלתו, אם כן איזה פנים יש למי שמדבר בפלאפון עם התפילין שלו, הלוא החוצפה היא נורא נוראות לפני מלכו של עולם, וכי זה נקרא מאמין בהשי"ת?

"כל אחד יצייר לעצמו שאדמו"ר או רבו מגיע לביתו, האם היה עונה לפלאפון בשעה שהאדמו"ר שלו היה מדבר אליו? הרי הגבאים היו טורפים אותו בפניו! על אחת כמה וכמה כאשר עומד בבית המדרש, בפלטרין של מלך, לפני הקב"ה, האם לא מגיע לקב"ה את הכבוד שנותנים לבשר ודם?"…

הפרעת תקשורת (א)

ישנם נערים רבים הסובלים מהפרעת תקשורת, כשהם ומשפחתם עוברים סבל נוראי, אך איש אינו יודע שזהו שם הבעיה! אמנם יש הטוענים שהנושא מורכב מכדי לכתוב עליו מסר קצר, אך מכיון שזו תופעה נפוצה (כ-2% מהאוכלוסיה), והיא גובה מחירים יקרים, אני רואה חובה להציף מודעות בסיסית לנושא.

ניתן לחלק את הפרעת התקשורת ל-3 סוגים עיקריים, מן החמור אל הקל:

1) ASD - (אי.אס.די) 'הפרעת תקשורת' מלאה, המוכרת על ידי כל הגורמים המקצועיים, כולל ביטוח לאומי וכו’.

2) SCD - 'הפרעת תקשורת חברתית'. הפרעה קלה יותר, המוכרת על ידי חלק מהגורמים המקצועיים.

3) 'קוים של הפרעת תקשורת'. זו בעצם לא הפרעת תקשורת! אלא אדם רגיל עם קוים בודדים שלה. שם התופעה כמעט ואינו מוכר, אך גם היא דורשת זיהוי ועזרה.

נפתח בתיאור מתוך חיי היום-יום

בבית הכנסת השכונתי ישנו מתפלל אחד, היושב לו בצד ואינו מתקשר עם שאר חברי בית הכנסת. מצד אחד יש לו מעלות רבות: הוא מקפיד להגיע בזמן ובעקביות, לא מפספס יום. גם אם אחרים יאחרו / ידברו בתפילה וכד' – הוא יישאר עם האמת שלו. יש לו ידע עצום בתחום ספציפי בהלכה, או להבדיל בטכנולוגיה.

אך נראה כאילו הוא חי בבועה משלו, וכל המאורעות מסביב עוברים לצידו, כשהוא לא שותף אליהם. הוא לא חלק מה'הווי' של המקום. בחלק מהמקרים אפילו נראה כאילו מין מסך-שקוף-מבריק מכסה את פניו, ומבדיל אותו מן העולם.

לעתים ניגש אליו פלוני-בעל-מידות, מתעניין בשלומו. אולם גם כשהוא מגיב, הדיבור שלו טכני ופשטני. מבע פניו נותר אחיד וחתום, ללא הבעה כלשהיא. לא שומעים אותו מביע רגשות, או מגלה ענין במה שמחוץ לעולמו הפנימי.

ובכן, זהו תיאור שעשוי להצביע על אדם עם ASD (אי. אס. די).

הסתייגות 1: אין הכוונה ש"רק" כך נראה ASD. יש עוד הרבה וריאציות שונות של התופעה. זהו תיאור של וריאציה אפשרית.

הסתייגות 2 ואזהרה: כמובן שאסור! אסור! לאבחן או לשפוט אף אדם בצורה כזו, אבל זו הצורה שלי להסביר את הנושא בעברית מדוברת.