בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת תצוה

דבר העורך

פרשת תצוה נקראת תמיד בשבוע שלפני פורים או בשבוע של פורים עצמו (בשנים רגילות - שבת זכור היא פרשת תצוה), זה לא מקרי. חז"ל והמקבלים רואים כאן קשר פנימי עמק מאוד בין הפרשה לבין הנס של פורים.

בפרשת תצוה לא מזכר שמו של משה כלל - למרות שהפרשה כלה בפניה אליו - "ואתה תצוה"....

הזהר הקדוש, בעל הטורים והרא"ש מסבירים: שזה בגלל דברי משה אחרי חטא העגל (בפרשת כי תשא): "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת" ('ך' - פרשה ה-20 היא תצוה), אמרו חז"ל: "קללת חכם, אפלו על תנאי - באה". הקדוש ברוך הוא אמר למשה: "סלחתי כדברך", אבל בכל זאת מחק את שמו מפרשה אחת - פרשת תצוה. המסר: כמה זהירות צריך אדם בדבריו! אפלו דברים שנאמרים על תנאי, מתוך מסירות נפש גדולה - עלולים להתקים חלקית. וגם: ענותנותו של משה כה גדולה, עד שמוכן להמחק למען עם ישראל - וזה סימן לגדלות האמתית. הגר"א מוסיף: הפרשה חלה תמיד בסביבות ז' אדר - יום פטירת משה, ולכן שמו "נעלם" מהפרשה.

והנה, בפורים - שם השם לא מזכר כלל במגלה. המקבלים (האר"י, של"ה הקדוש, ה'בעל שם טוב') אומרים: משה רבנו הוא בחינת "השגחה גלויה". כששמו נעלם - זה רומז על מצב של הסתר פנים, שבו ההשגחה אלוקית נסתרת. בדיוק כמו בפורים - הכל נראה "טבעי": המן עולה, אחשורוש 'מבלבל', ושתי מדחת, אסתר נלקחת - הכל "מקרה"... אבל למעשה יש כאן השגחה אדירה באפן נסתר. ולכן דוקא בפרשה שבה משה "נסתר" - אנחנו לומדים איך לפעל בעולם של הסתר.

"ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" - כמו השמן שצף למעלה. המלה "אסתר" היא מלשון "הסתר" - אבל דוקא מתוך ההסתר היא מאירה. בדיוק כמו שהזית מוציא שמן רק אחרי כתישה ולחץ - כך אסתר מגיעה למלכות דוקא דרך סבל, גלות, הסתר פנים - ומשם היא מוציאה ומגלה את האור הגדול של הנס.

פותחת הפרשה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". חז"ל אומרים: עם ישראל דומה לזית, מה זית - השמן שלו יוצא רק כשכותשים ומכים אותו - כך עם ישראל - דוקא בזמנים קשים, בצרות ובגלויות - מתגלות המעלות הנפלאות שלנו: מסירות נפש, חסד, תורה וקדשה. השמן תמיד עולה למעלה, גם אם מערבבים אותו עם כל מיני משקים. כך עם ישראל - גם בגלות, גם כשמנסים לערבב ולטשטש אותנו ולהשכיח את זהותנו - אנחנו תמיד עולים ועולים עד שמאירים את העולם כלו.

תהליך ייצור השמן דורש כתישה, איך מיצרים שמן זית זך? רק ב"כתית" - כתישה ולחץ חזק על הזיתים. כך גם עם ישראל - דוקא כשיש לחץ חיצוני גדול - כמו במגלת אסתר, "הסרת הטבעת" של אחשורוש, מתעורר הכוח הפנימי שלנו להתקרב לה' יתברך ולהתאחד.

חז"ל אומרים: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמנה נביאים" - כי דוקא הלחץ החיצוני עשה מה שכל התוכחות לא הצליחו, ההסתר המחלט - עשה את מה שכל הנביאים לא הצליחו: התעוררות של תשובה, צום, תפלה, אחדות.

המסר לפורים: דוקא היום, כשיש לחצים מבפנים ומבחוץ - זה הזמן להוציא את השמן הזך שבנו ולהאיר! "ונהפוך הוא" - דוקא מתוך החשך - יוצא האור הגדול ביותר.

פורים שמח, ושנזכה לראות נסים גלויים מתוך ההסתר.

תצוה - תוכן ענייני הפרשה

א. צווי על הכנת שמן זית זך להעלות נר תמיד (כ"ז, כ'-כ"א).

ב. מצות הכנת בגדי הקדש לאהרן ולבניו (כ"ח, א'-ה').

ג. מעשה האפוד: שתי אבני הזכרון על כתפיו של אהרן הכהן, המשבצות והשרשרות (כ"ח, ו-י"ד).

ד. מעשה החשן: שרשרותיו, טבעותיו, שתים עשרה אבניו שעומדות כנגד לבו של אהרן, והאורים ותמים בתוכו (כ"ח, ט"ו-ל"ט).

ה. בגדי בני אהרן הכהנים: מגבעת ואבנט כתנת ומכנסים (כ"ח, מ-מ"ג).

ו. הצווי על קדוש אהרן ובניו, וסדר העבודה והקרבת הקרבנות בשבעת ימי המלואים (כ"ט, א'-ל"ז).

ז. מצות הקרבת קרבן התמיד של שחר ושל בין הערבים (כ"ט, ל"ח-מ"ו).

ח. מצות עשית מזבח הקטרת (ומקומו בקדש).

שבת זכור על מה ולמה?

שבת זו שלפני פורים, נקראת גם שבת זכור על שם ג' הפסוקים הנקראים במפטיר ('פרשת זכור'), והיא השניה מתוך ארבע הפרשיות שקוראים בחדש אדר. בפרשת זכור, מזכירים את מפלתו הראשונה של עמלק וחמרת מעשיו, שבא להלחם עם בני ישראל ללא כל סבה, בעוד שעם ישראל היו חלשים בגשמיות וברוחניות. וכן מופיע בפרשה זו, צווי לזכר מעשה זה ולמחות את זכר עמלק. ואנו קוראים זאת בהקשר לנס הגדול שארע בדורו של מרדכי הצדיק, והוא מפלת המן האגגי (מצאצאיו של אגג העמלקי), אשר בקש "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז" (אסתר ג', י"ג). השנה פורים חל ביום שלישי, ושושן פורים ביום רביעי - חוגגים פורים בערים המקפות. יום ב' - י"ג אדר הוא יום תענית אסתר. תקנו חז"ל לקרא בשבת שלפני פורים פרשת מחית עמלק לזכר מעשיו הרעים של עמלק כדי שלא ישכח הדבר מלבנו, ונספר זה לבנינו ולדורותינו, כך עשה לנו הרשע, ולכן נצטוינו למחות שמו (רמב"ן דברים כ"ה, י"ז). עמלק, ואף שהזכירה היא פעם בי"ב חדש, הסמיכוה לפורים, להסמיך מחיתו למעשה המן שהיה מזרעו, כפי שנאמר: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט', כ"ח) - להקדים זכירה לעשיה (משנה ברורה תרפ"ה, א).

מצוות זכירת מעשה עמלק ומחייתו

כתוב בשלחן ערוך (תרפ"ה, ז : ומשנה ברורה, י"ד): מצות עשה לזכר מעשה עמלק, שנאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק"...

ולא תעשה: "לא תשכח". ומצות הזכירה בקריאה מתוך ספר תורה מהדר ובדוק (שערי אפרים שער ח, פ"ה). ומשתדלים לשמע, כל אחד בהברת עדתו, ויש להעלות גדול וגם הקורא יהיה גדול (משנה ברורה רפ"ב, כ"ג), ויכונו הקורא והמברך להוציא, והשומעים לצאת ידי חובת "זכירת מעשה עמלק וזכירת מחית עמלק".

"ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן..." (כ"ח, י"ז) - אבני החשן והאפוד לפי תכונתו וסגלתו של כל שבט

כתב רבנו בחיי: מה שנתן אבן 'אדם' לראובן, על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה והודה ולא בוש, ואבן זו נקראת 'רובין', ונקראת 'אדם' כי מראהו אדם כדם, וסגלתו - שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים, ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד, ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ושתיה - מועיל הרבה להריון, כדודאים שמצא ראובן, ששם דמות אדם. ועל כן נכתב 'אדם' חסר וי"ו יורה על פעלתו.

שמעון היה מפתח על 'פטדה', היא אבן ירקה ככרתי בכרכי הים. ומה שנתנה אבן זו לשמעון, על שם שהוריקו פניו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכן כל מי שחטאו משבט שמעון בבנות מואב - הוריקו פניהם.

וסגלת אבן זו של פטדה - שהיא מקררת את הגוף, ועל כן היא מצויה בארצות כוש, שהן חמות, וצריכים אליה לקרר אותם.

לוי היה מפתח על 'ברקת', על שם שנוצצת כברק ומאירה כנר, והיא האבן שתלה נח בתבה, ממה שכתוב 'צהר תעשה לתבה" (בראשית ו', ט"ז), ונתנה ללוי מפני ששבט לוי מאירין בתורה, וכן משה היה משבט לוי וכשנולד נתמלא כל הבית אורה (שמות רבה פרשה א' אות כ"ד), וסגלת אבן זו, שהיא מחכימת פתי ומאירת העינים, מלבד שמשתמשים באבן זו להאיר, כפי שמשתמשים באור נר, ואומרים שאם שוחקים אותה ומערבים במאכל ובמשתה יועיל הרבה מאד להחכים ולפתח הלב.

יהודה היה מפתח על 'נפך', והאבן ירקה ככרתי, ונתנה ליהודה על שם שהוריקו פניו במעשה תמר ונתגבר על יצרו והודה ולא בוש, והוריקו פניו גם על שחשדו אביו על יוסף, וכשבא יעקב לברך את בניו, אמר לו ליהודה: 'מטרף בני עלית' (בראשית מ"ט, ט') ונעשו פניו זכים ובוהקים כנפך הזה שזיוה מבהיק, וסגלת האבן הזאת שכל מי שנושאה - אויביו הופכין לו ערף, לכך נקרא 'נפך', וכן כתוב ביהודה 'ידך בערף איביך', וכן מצינו תגברת מלחמה ונצחון בכל שבט יהודה, בדוד ובמשיח.

יששכר היה מפתח על 'ספיר', והוא מראה תכלת, ונתנה ליששכר לפי שהיו גדולים בחכמת התורה, ולוחות התורה של סנפירינון היו, וכתוב במתן תורה 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר', ונפש בעלי התורה צרורה בצרור החיים תחת כסא הכבוד, וזולת האבן הזאת שהוא טוב לאור העינים, ולכך מעבירים אותו על העינים, וכן התורה מאירת עינים.

ואמרו שהאבן הזו תועיל לכל כאב ונפיחה באיזה מקום שתהיה בגוף, וכן התורה מרפאה לכל הגוף, וכפי שאמרו חז"ל 'החש בראשו יעסק בתורה'.

זבולון היה מפתח על 'יהלום', והיא לבנה כלה על שם שהכסף לבן, והוא סימן לעשרו של זבולון, והיא מצלחת בפרקמטיא, וסגלת האבן שמביאה שנה על האדם, שכן כתוב 'הפעם יזבלני'. דן היה מפתח על 'לשם', ונמצא בו פרצוף אדם מהפך, על שם שהפכו שבט דן את הקערה על פיה, והפכו לשם לסמל בפסל מיכה, וכתיב בספר יהושע בענין חלוק הארץ (יהושע י"ט, מ"ז) 'ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם', כי היא שם עיר מארץ ישראל.

נפתלי היה מפתח על 'שבו', והיא נקראת טורקיז"א (טורקיז), והפרשים רגילים לנשאה, וסגלתה שמושכת האדם על הרכב ומצלחת אותו בענין הרכיבה כל ימיו, ולכך נקראת 'שבו', ועל שהיא מחברת אותו לרכב נתנה לנפתלי, שהוא לשון חבור על שם 'על נפתולי אלוקים נפתלתי'.

גד היה מפתח על 'אחלמה', והוא הנקרא קרישטאל (קריסטל) ודבר זה מצוי הרבה אצל בני אדם, והכל מכירים אותו, וכן שבטו של גד היו מרבים והרוגיהם נכרים, כפי שנאמר 'וטרף זרוע אף קדקד' (דברים ל"ג, כ') וסגלת האבן הזאת שמחזקת את הלב שלא ירך בלכתו למלחמה, ולכך נקראת 'אחלמה' מלשון חזק, כמו שנאמר "ותחלימני והחיני" (ישעיה ל"ח, ט"ז).

אשר היה מפתח על 'תרשיש', וגון שלה דומה לגון השמן, ויש שפרשו שהיא האבן שצבעה תכלת, ודומה לגון הים, ומצינו שים נקרא 'תרשיש', כפי שנאמר (יונה א', ג') 'וימצא אניה באה תרשיש' וסגלת האבן הזאת לעכל המאכל, וכל שכן למי ששוחק אותה ומערבה במאכלו, ונעשה בזה עב ושמן, והוא שנאמר 'מאשר שמנה לחמו'.

יוסף היה מפתח על 'שהם', וסגלת האבן לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, וב'שהם' יש בה אותיות השם, על שם שנאמר 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח'... וכתוב 'ויתן חנו בעיני שר בית הסהר', ומי שנושאה בבית המלכות יצליח, ויהיו דבריו נשמעין. בנימין היה מפתח על 'ישפה', והיא כלולה מגונים הרבה - אדמה, שחרה וירקה, וסגלת האבן הזו לעצר הדם, ונתנה לבנימין, לפי שנשתנה לבו לגונים הרבה, וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא, ואף על פי כן התגבר על יצרו ושם מעצור לרוחו, ולא גלה הדבר לאביו, ולכך נתנה לבנימין אבן זו, ונקראת 'ישפה' - שתי מלים: יש פה', שהיה לו לגלות לאביו על מכירת יוסף והתגבר על עצמו ושתק ולא גלה, עד כאן לשון רבנו בחיי.

וכן מובא במדרש (תנחומא פרשת ויצא אות ו' ובאסתר רבה פרשה ו' אות ט"ז): האבן של בנימין באפוד היתה ישפה, שיודע במכירת יוסף ושותק, וזהו ישפה, יש לו פה ושותק, ובמדרש (תהלים ט"ו אות ו') מובא: 'לא רגל על לשנו' (תהלים ט"ו, ג') - זה בנימין בן יעקב, שהיה יודע במכירתו של יוסף, ולא גלה לאביו.

"והאבנים תהיין על שמת בני ישראל..." (כ"ח, כ"א) - האותיות בחשן היו שקועות, וכשנענו על ידן - הן בלטו

יש להבין, הלא שמות בני ישראל היו כתובים על האבנים, מדוע כתוב 'והאבנים תהיין'?

ה'ספורנו' מפרש שהאבנים יקדשו לשם כך שיכתבו עליהן את שמות בני ישראל, ובזהר (ויחי דף רל"א:) מובא: 'והאבנים תהיין על שמת בני ישראל' - אלו הן אבנים יקרות עליונים שנקראו 'אבני המקום', שנאמר 'ויקח מאבני המקום' (בראשית כ"ח, י"א) והאבנים על שמת בני ישראל, כשם שיש י"ב שבטים למטה, כן יש למעלה י"ב שבטים והם י"ב אבנים יקרות, וכתיב 'ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל' (תהלים קכ"ב, ד') זה סוד ישראל שלמעלה, וכלם להודות לשם ה', ועל זה כתוב 'והאבנים תהיין על שמת בני ישראל', אבנים נאמר על י"ב שבטים של מעלה, שהן י"ב שבטים של מטה.

אפשר לפרש עוד, כי הכתב היה פתוחי חותם (לעיל פסוק י"א).

פרש רש"י: חרוצות האותיות בתוכן, אם כן האותיות היו שקועות, והאבנים היו מעל הכתב, לכן כתוב 'והאבנים תהיין על שמת בני ישראל', אבל כשהכהן שאל באורים ותמים - התשובה היתה באותיות בולטות (מסכת יומא ע"ג:) אז היה שמות בני ישראל על האבנים. [(ועין במהרי"ל דיסקין) (אמרי שמאי)]

"אשר הונף ואשר הורם" (כ"ט, כ"ז) - ה'מי שברך' הראשון - ספור מרגש

את הספור הבא ספר יהודי חשוב תושב שכונת גאלה שבירושלים: שבת בבקר. בית הכנסת האורתודוכסי בקליולנד שבארצות הברית. יהודים עטופים בטליתות לבנות מתנועעים בתפלה. מבחוץ נשמע קולו של מנוע מכונית מתקרב. אדם כבן ארבעים יצא מהמכונית וחפש לו פנה מתאימה ממנה יוכל להשקיף אל תוך בית הכנסת. המתפללים אינם מתרגשים, תופעה כזו מתרחשת מדי פעם במקום זה.

בקליולנד ישנם יהודים מכל הסוגים ואף גויים שמתענינים לעתים בנעשה בפנים. האדם שיצא מהמכונית נעמד בקרן זוית והביט ממשכות אל תוך בית הכנסת ולא זז משם.

בתפלה מתוך בית הכנסת הגיעו לקריאת התורה, שבעה קרואים עולים, המפטיר גם הוא מסים, והנה מגיעה ה'הגבהה'. הכל נעמדים, 'משה אמת ותורתו אמת', ורגע אחרי ההגבהה - נעלם האיש ולא נצפה שוב מהחלון. בשבת הבאה שוב הגיע אותו אדם במכוניתו, נעמד מבחוץ, השקיף ומיד לאחר ההגבהה התניע את רכבו ונעלם. המחזה חזר על עצמו שוב ושוב ובין המתפללים החלט כי יש לעשות סוף לדבר. אחד מהגבאים יצא אל האדם שחכה בחוץ ואמר לו: 'כאן זה בית כנסת אורתודוכסי. אנחנו שומרים שבת, ובשבת אין לנסע'. 'ככה'? האיש נבוך, הוא לא התכון להפריע. 'בסדר, אבוא לכאן ברגל'.

בשבת הבאה עשה האיש את דרכו ברגל מביתו שבמרחק כמה קילומטרים הגונים. הוא קם לפנות בקר כדי שיוכל להגיע אל בית הכנסת, להעמד בפנה כלשהי בחניה ולהציץ לכוון ספר התורה בשעת ההגבהה. 'למה תעמד בחוץ'? שאלו אותו כמה מהמתפללים, 'בוא תכנס'.

בשבת הבאה הוא כבר נכנס, הראו לו איפה אוחזים, מה מתפללים, מה קוראים, ולאט-לאט הוא הפך למתפלל מן המנין. התפלה בשבת היתה רק ההתחלה. מאמריקאי שלמד בבית ספר גויי וגדל בבית חלוני לגמרי, הוא הפך לבעל תשובה גמור. הוא שנה את ארחות חייו מן הקצה אל הקצה, עד שהיה לאדם חדש, יהודי שומר תורה ומצוות עובד ה' בכל מאודו.

באחד הימים בקשו ממנו המתפללים הסבר. 'מה משך אותך בהגבהה של ספר התורה דוקא'? שאל אותו אחד מהם. והוא הסביר: 'נולדתי בבית מנתק מיהדות. אמנם סבתי עליה השלום היתה אשה צנועה וצדקת, אך הורי הרחיקו לכת.

למדתי בבית ספר גויי, ועברתי את המסלול הרגיל של אמריקאי ממצע.

במפעל שבו אני עובד מארגנת הנהלת המפעל מדי פעם טיולים לכל העובדים, כל פעם במדינה אחרת בעולם.

באחת השנים נסענו לארץ ישראל והתאכסנו בבית מלון בירושלים. בכל יום הלכנו למקום אחר.

בשבת בבקר ירדתי למטה, לכניסה, ושאלתי את החברים: מה יש היום? והם אמרו: היום שבת. לאן הולכים? לבית כנסת יהודי. הלכתי לבית הכנסת ברחביה. הלבוש שלי לא התאים לבית הכנסת, ולכן נכנסתי לעזרת הנשים שהיתה ריקה. עמדתי והתבוננתי. זמן קצר אחרי שנכנסתי סימו המתפללים את קריאת התורה ועשו הגבהה לספר תורה.

באותו רגע קרה לי משהו שאי אפשר להסביר: בעוד אני מתבונן ביריעה הפתוחה שבין עצי החיים, אני חש בהתרגשות עזה, כאלו פונה אלי מלאך מהשמים ואומר לי: כמה צדיק אתה, כמה אני אוהב אותך, זו היתה בת קול פנימית חזקה ועצמתית. משהו שעלה בתוכי בלי שום הקדמה לפני כן. תחושה כה נעימה של אהבה עטפה אותי. חויה כזאת לא חויתי מעולם.

שבוע הנפש הסתים, חזרנו לקליולנד, לחיים האמריקאים הרגילים ולעבודה במפעל, אבל ידעתי שאני מכרח לראות עוד פעם איך מרימים ספר תורה ומסובבים אותו באויר.

בררתי איפה יש באזור בית כנסת, וכך הגעתי לכאן, קדם כדי לראות 'הגבהה' מבחוץ, ואחר כך מבפנים, וההמשך ידוע' הספור הפליא במיחד את אחד השומעים: 'כל ההתעוררות שלך הגיעה מהגבהה של ספר תורה'? - 'כן'! השיב האיש. 'באיזה בית כנסת ארע הדבר'? שאל המתענין. 'בבית הכנסת של הרב שר ברחביה' השיב היהודי.

הדברים היו לפלא. האיש ששמע את הספור הבין כי יש דברים בגו. יתכן שבאותו ספר תורה טמון סוד כלשהו. הוא פנה לרב שר ושאל אותו: 'אולי תזכר באיזה ספר תורה קראו בפרשה המסימת ההיא בקיץ'? הרב זכר וספר: זהו ספר תורה מיחד. בתחלת דרכי הייתי רב בבית כנסת בקליולנד, וראיתי שיש להשיג בדחיפות ספר תורה כשר. אמרו לי שספר תורה מהדר כמו שאני מחפש עולה ששת אלפים דולר. בימים ההם היה זה סכום עצום. אספתי את הגבאים כדי לדון בדרכים להשיג את הכסף, והנה אחד מהם נזכר כי בעיר מתגוררת אשה זקנה, צדקת, לבושה בדיוק כמו הסבתות הצדקניות שהיו באירופה. מדי יום היא יוצאת והולכת בין החנויות כשבידיה קפסא גדולה, ומקדישה את ימיה לאסוף כספי צדקה. 'היא מתמידה באסוף הכספים, ונראה שיש בידה כסף רב', אמר הגבאי 'אהבת התורה שלה גדולה מאד, היא בודאי תסכים להרתם לרכישת ספר תורה'.

יצרנו קשר עם האשה, וזו אמרה: 'אני מסכימה לקחת על עצמי את כל התשלום של ספר התורה, בתנאי אחד: נולד לי נכד פג, והוא נמצא בפגיה במצב קשה מאוד. אני מבקשת שה'מי שברך' הראשון שיברכו בעת שיקראו בתורה יהיה לטובת הנכד שלי'. הסכמנו לתנאי.

בו במקום נתנה האשה צ'ק על סך 6,000 דולר, ואכן ספר התורה נרכש, וה-'מי שברך' הראשון היה לטובת הנכד.

אכן, תוך מספר ימים הוא יצא מכלל סכנה והבריא.

אותו ספר תורה שתרמה האשה עלה אתי לארץ ישראל והוא ספר התורה שבו קראו באותה שבת. הנכד הפג גדל והיה לאיש. 40 שנה לאחר ה'מי שברך' הראשון הגיע לבית הכנסת, פגש את ספר התורה שתרמה סבתו והפך לבעל תשובה אמתי...

כל דור וההמן שלו - סיפור לפורים

מספר הרה"ג צימרוט, שהיה לו שכן, דמות מפלאה עד מאד, שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר עליו שהוא אחד מל"ו צדיקים, ושמו היה הרב הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל.

הוא היה ברוסיה בתקופת השלטון של הצורר הנורא סטלין ימח שמו, ונלחם בשמירת היהדות במסירות נפש נוראה עד מאד. הוא היה חותך את הורידים שלו בערב שבת וחובש אותם בתחבושות, כדי שיהיה פצוע ולא יצטרך לעבד בשבת במחנה הכפיה בסיביר.

הוא ישב בכלא הרוסי במשך שנים ב'עוון' הפצת תורה.

והנה, הגיע ליל פורים ולא היתה לו מגלה כשרה, אז הוא אסף את כל היהודים הכלואים עמו בבית הכלא והתחיל לספר להם את ספור המגלה: לפני למעלה מאלפים שנה, היה צורר אכזר המן הרשע, והוא רצה להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים והקדוש ברוך הוא הושיע את עם ישראל על ידי מרדכי היהודי ואסתר המלכה וליהודים היתה אורה ושמחה.

והנה קם יהודי אחד ואמר בכעס: אתה מספר לנו ספורים מלפני אלפי שנים, יש לנו כאן המן הרשע של היום: סטלין ימח שמו! וגם הוא זמם להשמיד את כל היהודים, שהרי בזמנו היתה עלילת שוא במוסקבה על הרופאים היהודים, שכביכול הם נותנים לחולים הרוסים תרופות מסכנות כדי להמית אותם. והיה המון רוסי זועם שרצה להרג את כל היהודים. ואז הרשע הזה הכין מכתב, שכביכול נכתב על ידי מאה ועשרים אנשי רוח רוסיים שפונים בבקשה לסטלין ימח שמו, ש'יציל' את היהודים מידי הפורעים הרוסים.

ומה הוא עשה? תכנן להעביר את כל היהודים לסיביר ובנה להם שם לארך עשרות קילומטרים קרונים ללא חלונות כדי 'להציל' אותם מידי הרוסים. וכך אמר אותו רשע למקרביו, שחצי מהיהודים ימותו מקר בדרך לסיביר והשאר ימותו בקרונים...

ואתה הרב, מספר לנו כאן בכלא על המן הרשע של פעם? אמר לו הרב זילבר: סטלין הרשע, השמיד עשרים מיליון אנשים, אבל את היהודים הוא לא יצליח להשמיד! הוא בסך הכל בשר ודם, ואם הקדוש ברוך הוא רוצה תוך חצי שעה הוא יכול למות! היהודי הזה עוד יותר זעם על הרב ואמר: סטלין הזה בשיא כוחו, הוא בן חמשים ואין לו אפלו שערה לבנה אחת, הוא הורג כל מי שרק מעלה את חשדו ואתה אומר לנו שהוא יכול למות תוך חצי שעה?? ואז השיב הרב ברתחא דאוריתא וקבע נחרצות: הקדוש ברוך הוא הוא כל יכול ותוך עשרים דקות הוא יכול להמית אותו!!!

לאחר עשרים דקות, לפתע פתאום שומעים קול המלה ממסדרונות בית הכלא. קצינים הולכים ובאים, סוהרים מתלחשים זה עם זה. מה קרה? סטלין ימח שמו קבל שטף דם במח! במשך שלושה ימים לא התקרבו אליו מרב שפחדו ממנו, היה כמו נבוכדנצר הרשע שאמרו עליו (שבת קמ"ט): שכל זמן שהיה חי לא היה שחוק בפי כל בריה מרב הפחד ממנו.

ואומר הרב זילבר, שבכל הימים הללו אמר תהלים עד שלבסוף שמע שהרשע הזה התפגר ובא אל קצו.

יושב לו יהודי צדיק בכלא הסוביטי, כבר זמן רב שלא ראה את אור השמש, אבל הוא יודע מהו הכח העצום הטמון בליל פורים, הוא מאמין באמונה שלמה הקדוש ברוך הוא יכול להושיע ולהציל מהצורר הרוסי תוך פחות מחצי שעה! ואכן כך היה! כן יאבדו כל אויבך ה'!

סגולות לפורים

תענית אסתר הוא יום מסגל מאוד שתתקבל תפלתנו בזכות מרדכי ואסתר, וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר, יאמר מתחלה מזמור כ"ב בתהלים "למנצח על אילת השחר" (ויש אומרים לאמרו בעלות השחר שבע פעמים ובכל פעם יבקש על משהו שהוא צריך), שדרשו חז"ל שזה נאמר על אסתר, ואחר כך ישפך שיחו לפני ה' ויבקש בקשות, ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים ותתקבל תפלתו ברצון. [קב הישר]

רבי מרדכי מנדבורנא הקפיד מאוד שכל חסידיו יגמרו את ספר תהלים ביום הפורים ואמר שמקבל אצלו מאבותיו שהמסים תהלים ביום זה מבטח לו שתפלותיו יתקבלו.

כתב רבי חיים ויטל, ויש בזה ענין של כל הפושט יד נותנים לו ואין בודקין אחריו. ואפשר לבקש על נס שיהיה לנו נסים מה שבכל השנה לא שיך לבקש.

כתב ה'חתם סופר' בשם ה'שב יעקב': הלומד תורה בין מגלה של לילה לשל יום - הנו בן העולם הבא!

ידועים דברי הזהר הקדוש, שמעלת יום הפורים גדולה יותר מיום הכפורים.

רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה נוהג לשתות ד' כוסות בפורים, שהן כנגד: רפואה, פרנסה, תורה, זרע של קימא. ובהגיע לכוס הרביעית היה מכריז שזו כוס מיחדת לאלו שעדין לא נפקדו, ובעזרת ה' בזכותה יפקדו במהרה. והיה מוזג מהכוס הזו לאברכים עמלי התורה, ובקש מהם לשיר 'זרעא חיא וקימא'.

אמר מרן ראש השיבה הרב שטינמן זצ"ל כי סגלת היום כה גדולה ועצומה בזכות דבר אחד - משלוח מנות ומתנות לאביונים, שבזכות חזוק האהבה בין איש לרעהו ביום זה, באות כל ההשפעות והסגלות. שהשלום והאהבה בין איש לרעהו מביאים את כל הברכות לאדם!

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]