מה בני הזוג חייבים זה לזה לפי ההלכה?

״שארה, כסותה ועונתה לא יגרע״

בפרשת משפטים נאמר: ״אם אחרת יקח לו – שארה, כסותה וענתה לא יגרע״ (שמות כא, י). חז״ל למדו מכאן שלוש חובות של הבעל מן התורה. הרמב״ם (אישות יב, ב) מפרש: ״שארה – אלו מזונותיה, כסותה – כמשמעו, עונתה – לבוא עליה כדרך כל הארץ״. בגמרא (כתובות מז ע״ב) מובאות דרשות נוספות על הפסוק, ורב יוסף שנה (מח ע״א) ש״שארה״ הוא ״קרוב בשר״ – קרבה של ממש.

ממשיך הרמב״ם: ״והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם״ – עיקר הכתובה, רפואתה אם חלתה, פדיונה אם נשבתה, קבורתה, מזונותיה אחרי מותו כל זמן אלמנותה, מזונות בנותיו עד שיתארסו, וירושת כתובתה לבניה. כך גם השולחן ערוך (אבן העזר סט, א–ב): ״כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים... אפילו לא נכתבו״. חלק מן החובות האלה מפורטות בכתובה.

מה האישה מביאה לבית

כנגד החובות של הבעל, ״זוכה בה בארבעה דברים״: מעשה ידיה, מציאתה, פירות נכסיה וירושתה (אבן העזר סט, ג; רמב״ם אישות יב, ג). ״מעשה ידיה כנגד מזונותיה״ – ולכן אם אמרה ״איני ניזונית ואיני עושה״, שומעין לה (סט, ד).

המשנה (כתובות ה, ה) מונה מלאכות הבית שהאישה עושה – טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת – ומוסיפה שאם הביאה עמה שפחות, היא פטורה מהן לפי מספרן. אבל ״אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה״. הרמב״ם (אישות כא, א–ג) והשולחן ערוך (אבן העזר פ, א–ג) מדגישים שהכל ״כמנהג המדינה״. בימינו, כשרוב הנשים עובדות מחוץ לבית, חלוקת התפקידים בבית שונה – ובני הזוג מסכמים אותה ביניהם, בהגינות ובהתחשבות.

עונה – קרבה בכבוד

חובת העונה היא חובה של הבעל כלפי אשתו, ולא להפך: ״אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם עבר ומנע כדי לצערה – עבר בלא תעשה שבתורה״ (רמב״ם אישות יד, ז). המשנה (כתובות ה, ו) והשולחן ערוך (אבן העזר עו, א–ב) קובעים את השיעור לפי עבודתו של הבעל ונוכחותו בבית.

הרמב״ם (אישות טו, יז) מוסיף שהקרבה צריכה להיות ״בדעתה ומתוך שיחה ושמחה״, ולא בכפייה. הדברים קשורים לקדושת הבית ולטהרת המשפחה – ראו קדושת הבית ושלום בית. פרטי ההלכות בתחום הזה לומדים בהדרכת חתנים וכלות אצל מדריך מוסמך.

מעבר לחובות: ״ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה״

הרמב״ם אינו מסיים בחשבון של חובות וזכויות. באישות טו, יט–כ הוא כותב: ״צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתרה, ויהיה דבורו עמה בנחת... וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר... ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח״.

כלומר, החובות שבכתובה הן הרצפה ולא התקרה. הן מבטיחות שאיש מבני הזוג לא יוזנח, אבל הבית עצמו נבנה מכבוד, ויתור ונדיבות. על כך בהרחבה – שלום בית. ובקיצור שולחן ערוך (קמה, י): ״לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו״.

טעויות נפוצות

• לחשוב שחובות הבעל הן רק כסף. התורה מונה גם ״עונתה״ – קרבה זוגית, והרמב״ם מוסיף כבוד ודיבור בנחת.
• לחשוב שחלוקת העבודה בבית קבועה לכל הדורות. ההלכה עצמה אומרת ״הכל כמנהג המדינה״.
• להפוך את החובות לכלי בוויכוח. הן נועדו להגן, לא לנהל חשבונות.