ויקרא טו, טז

וּגְבַר אֲרֵי תִפוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְמַיָא יָת כָּל בִּשְׂרֵהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וּגְבַר אֲרוּם אִישְׁתְּלֵי וְיִפּוֹק מִינֵיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סְאִין דְמוֹי יַת כָּל בִּישְרֵיהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

כי תצא ממנו. שלא ברצונו:

שכבת זרע. כמו שכבת הטל מגזרת מי ישכיב:

תצא ממנו בגי' זה זרע יורה כחץ:

כי תצא ממנו בגי' זרע לח לא יבש:

ורחץ במים את כל בשרו בגימ' ולא יהא בו חציצה בבשרו ושערו:

ורחץ במים את כל בשרו. לא תמצא בכל שאר הטמאים כל בשרו כי אם בבעל קרי, ואפילו בזב שהיא טומאה חמורה ממנו לא הזכיר בו כל בשרו, והטעם לפי שהאדם מורכב מארבע יסודות ואע"פ שסדור היסודות בגלגליהם ארמ"ע, סדורם בבריאת העולם לא כן, בבריאתם נברא הרוח תחלה ואח"כ המים ואח"כ האש.

וכן תמצא בספר יצירה, שלש אמות אמ"ש. אבל מה שקראן אמות שהן אמות לכל הנמצאים כלן, והם אויר מים אש, וכך הסדר, מים מרוח, אש ממים, מים מרוח, וזהו שכתוב (בראשית א ב) בהו, וחושך זהו אש ממים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זהו מים מרוח, כי לכך אנו אומרים בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם. אש ממים שהרי מן המים מוציאין האש, ומן האש עפר והוא הדשן. ונבראו באדם המרה הלבנה כנגד המים, והאדומה כנגד האש, והשחורה כנגד העפר, ויסוד הרוח שבו הוא הראשון והוא מתגבר על שאר היסודות, והוא המוציא כלי למעשהו, כי הוא העקר.

וידוע כי כל יסוד ויסוד הוא מורכב מארבע יסודות, וכיון שכן כשיתגבר באדם הרוח המתאוה יתעוררו אז כל חלקי הרוח שבשאר היסודות, ואע"פ ששאר היסודות בעת השינה מתים, הנה יסוד הרוח שהמציא אותם הוא ער ולא ינום ולא יישן, והוא הפועל פעולה זו, והוא מעורר כל חלקי הרוח הגנוזים בשאר היסודות בכח, ומפני זה יצריך הכתוב לבעל קרי להביא במים כל בשרו, כי ארבע יסודות שהם מתפשטים בכל חלקי הבשר מלבד יסוד הרוח שהוא ראשון יש בכל אחד ואחד מהשאר חלק הרוח, והטפה הזאת אינה ראויה לזרע ואין לה עקר בכח התולדה, מפני ששאר היסודות לא היו בה בהסכמה אחת כי ישנים ונרדמים היו ואין בזו כי אם כח הרוח בלבד. והזכיר בסמוך ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע כלומר, שהיו ארבע יסודות בהסכמה, הזכיר ורחצו במים ולא אמר כל בשרו לפי שלא היה בה כח הרוח לבדו כמו בבעל קרי.

ועוד יש לומר, כי כשיוצא בכונה הרי הוא מוכן לקבל רוח חיים, מפני שרוב חלקיו הוא הרוח הטבעי שהוא כלי לנפש גוברת עליו הכח האוירי, ואע"פ שהוא ג"כ טמא לא הזכיר כל בשרו, אבל בבעל קרי שיוצא בלא כונה דומה לבשר המת, וזה טעם הטומאה בבעל קרי שהזכיר בו כל בשרו. וענין הכתוב שאמר (דברים כ״ג:י״א) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, והיה לפנות ערב ירחץ במים, ולא הזכיר כל בשרו יהיה פירוש ירחץ במים כמו שנאמר במקום אחר את כל בשרו.

ואיש כי תצא פרט לקטן ואינו יוצא מכלל קטן עד שיהא בן תשע שנים ויום אחד.

כי תצא ממנו עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו מכאן אמרו כהן זב וכהן בעל קרי שהרגישו אבריו, אוחזין באמה ובולעים את התרומה.

ורחץ במים ואפילו במי מקוה.

את כל בשרו במים שכל גופו עולה בהן וכמה הם אמה על אמה ברום שלש אמות, שכן מדת ארכו ורחבו של כל גופו ושיערו חכמים שהם מ׳ סאה.

את כל בשרו. שינה הכתוב בלשון ממה שכתוב בזב את בשרו. והרי גם בזב דבעינן מים חיים אינה מועלת הטבילה כ״א את כל בשרו. אלא מכאן יצא הדרש מים שכל גופו עולה בהן. פי׳ לא שיהא מתכסה בהן ואם כן היה אפשר דסגי בשעור פחות מארבעים סאה ותלי׳ באופן הטבילה אם בעמידה או בישיבה. אבל במקוה בעינן שיהא עולה כל גוש כשהוא עומד. והוא כשעור קומה ורוחב אדם דהיינו אמה על אמה ברום ג״א. וחז״ל הוסיפו לבאר לא שבעינן שיטבול ממש בדרך עלייתו אלא בעינן שיעור כמו שהיה טובל בדרך עלייתו. ומש״ה פירשו דשיעור מקוה מ׳ סאה. זהו פי׳ הראב״ד בס׳ בעלי הנפש. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ צ״ו אות י״ג: