ויקרא יא, מא

השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו:

לא יאכל. לחיב על המאכיל כאוכל ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:

וְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא שִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל

וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא שִׁיקְצָא הוּא לָא יִתְאֲכֵיל

וכל השרץ השורץ על הארץ טעם הכתוב הזה כי הזכיר למעלה (בפסוקים כטל) השרצים לענין הטומאה ופרט הטמאים ולא דיבר שם בענין אסור אכילה כלל ולכך אמר עתה וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל לומר כי בענין האכילה אין הפרש ביניהן שכולן אסורין וחזר ופרט בהן והרבה בהן לאוין למלקיות כמו שהזכיר רש"י (רמב"ן על ויקרא י״א:מ״ד):

וטעם כל השרץ השורץ על הארץ. כל שרץ הארץ ובכלל שמונה שרצים הנזכרים והזכיר שלא יאכלו:

וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. אלו המתילדים בפירות, והם התולעים שבתמרים וגרוגרות וזיזין שבעדשים ושבפולין ושאר הפירות. והזכיר אח"כ לכל השרץ השורץ על הארץ, והם המתילדים מזכר ונקבה, וזהו לשון השורץ מלשון (בראשית ט׳:ז׳) שרצו בארץ ורבו בה (שמות א׳:ז׳) פרו וישרצו, והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש ושלשול ועקרב וחפושית ונדל. וכן דרשו רז"ל כל הולך על גחון זה נחש, כל לרבות שלשול קטן, הולך על ארבע זה עקרב, כל לרבות חפושית והדומה לחפושית, מרבה רגלים זה נדל שיש לה רגלים רבים, כל לרבות דומה לדומה. והזכיר אחר כך בכל השרץ השורץ על הארץ והם המתילדים מהעפוש.

ל ואם תאמר היאך מוסב זה על מה שפירש רש"י לפניו היה לו לפרש על הקרא. ויש לומר כדי שלא תאמר דלמא לא יאכל אתי לאסור שרצים בהנאה ולא תאכלום דשרצים אתי לאסור באכילה דבר נמוך וקצר רגלים אף על גב דלאו שרצים הוא ועל זה פירש ואין קרוי שרץ ואם כן דבר נמוך היינו שרצים האמורים בתורה אם כן לא תאכלו לא אתי אלא לשרצים ומהשתא על כרחך לא יאכל לא אתי לאיסור הנאה דהא כתיב לא תאכלום. וכן הא דפירש לעיל כל עוף שנאמר בו למינו צריך לפרש בענין זה. מצאתי: