ויקרא י, ו

אל תפרעו. אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:

ולא תמתו. הא אם תעשו כן תמותו:

ואחיכם כל בית ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מטלת על הכל להתאבל בה:

וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹהִי רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵא רוּגְזָא וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּן יָת יְקִדְתָּא דִי אוֹקִיד יְיָ

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹי רֵישֵׁיכוֹן לָא תַרְבּוּן פָּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן בִּיקִידַת אֵישָׁתָא וְעִילוֹי כָּל כְּנִישְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא בְּרַם שְׁתּוּקוּן וְתִזְכּוּן יַת דִינָא עֲלֵיכוֹן וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְרָאֵל יִבְכּוּן יַת יַקִידְתָּא דְאוֹקִיד יְיָ

אל תפרעו אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ו׳) וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת" אסמכתא בעלמא היא ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו כבר אמרו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין ואונן שעבד חלל והיו חייבים להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה ולא אתם והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל והנה בני אהרן הכהנים המשוחים אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן וגם הם לא הקריבו באותו היום כמו שדרשו (זבחים קא) הן היום הקריבו את חטאתם וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים שכבר קרבו הקרבנות ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם וכבר הזכרתי (לעיל ח לה) הברייתא של תורת כהנים (ריש פרשת שמיני מב) שאמרה "ומפתח אהל מועד לא תצאו" יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כ״א:י״ב) אימתי לא יצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבודה "פן תמותו" ממשמע לאו אתה שומע הן "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד והנה לפי זה האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה נוהגת לדורות ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו מחלל ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם שהמשיחה לדורות היא עליהם כמו שנאמר (שמות מ טו) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם וכך שנו שם בברייתא של תורת כהנים (ריש הפרשה כח) מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו) אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד (במדבר רבה יב ח):

ראשיכם אל תפרעו. יש אומרים לגדל פרע:

תפרומו. תקרעו והנכון שהוא מן בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ורבים אמרו מכוסה ואחרים אמרו מגולה והאמת דברי הקבלה:

ולא תמותו. מלת ולא מושכת עצמה כמו ולא למדתי חכמה וכן הוא ולא על כל העדה יקצוף כי אתם תכפרו בעדם:

וטעם ואחיכם כל בית ישראל. תמצאנו רמוז בפרשת ראה אנכי:

ראשיכם אל תפרעו וגו' - כך אמר לאלעזר ולאיתמר, אף על פי שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים, כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט, הרי אתם היום ככהן גדול לדורת. למה? -

ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרובים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחין כאמרו כי שמן משחת ה' עליכם:

כל בית ישראל יבכו. שחסרו שני צדיקים וגדולים ובכן לא יגרע יקרא דשכבי:

ועל כל העדה יקצוף. הקב"ה יקצוף אם תתאבלו לפי שיהא נראה שלא נתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העם. וא"ת אם כן אחינו יהיו מחוללין שאין איש חס על מיתתן לכך נא' כל בית ישראל וגו':

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. הפך פניו כנגד אהרן ודבר עמו פה אל פה ולכך כתיב אל אהרן אבל לא הפך פניו כנגד אלעזר ואיתמר ולכך לא נאמר בהם אל:

ולאיתמר בניו פסיק לומר שאף הם היו ראויים אלא שפסקה מהם הגזירה וזה הוא שנאמר בסיני וגם הכהנים ה' כהנים אלו אהרן וד' בניו אלא שבזכות אהרן ניצולו:

תפרעו ב'. אל תפרעו ואידך ושמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו בשביל שלא שמעו מוסר ופרעו שהורו בפני רבם או שהכניסו אש זרה גרמו לנשארים שנצטוו באל תפרעו:

ועל כל העדה יקצוף לפי שהיו שלוחי צבור וש"צ שטעה סימן רע לשולחיו: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. שת"ח שמת הכל נעשים קרוביו:

ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב׳:א׳) ויאור להם בחברון, שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף. וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים ל״ד:ח׳) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, גם באהרן (במדבר כ׳:כ״ט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כן כתב רבינו סעדיה ז"ל.

ראשיכם אל תפרעו הואיל ואתם משרתיו של הקב״ה אין נאה שתהיו מצטערים ובוכים אבל אחיכם יבכו.

ובגדיכם לא תפרמו אע״פ שאתם הדיוטים הרי אתם היום ככהן גדול לדורות, ובכהן גדול כתיב את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, שהוא דרך אבלות כדכתיב גבי מצורע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע.

ועל כל העדה יקצף לעיל קאי לא תמותו ועל כל העדה לא יקצף דוגמא כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד. ד״א אם תנהגו אבלות הקב״ה יקצוף על כל העדה, כיצד, לא יקבל ברצון את הקרבנות שהקרבתם בעד העדה.

ראשיכם אל תפרעו. שהוא דרך אבלות, כדכתיב גבי מצרע: בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע:

ועל כל העדה יקצף. שבאו לחנוך שלכם ואתם תערבבו להם השמחה, ואם תאמרו, אם כן, והיו אחינו מבולבלים שאין חולק על מיתתם, לכך אמר: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. והם יבכו ויתאוננו עליהם:

ראשיכם אל תפרעו וגו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. יש להקשות מדוע לא יבכו הם אחיהם שבבטן אחד נוצרו ויבכו הזרים והתשובה שהבוכה על מת או הוא להיזק שהגיע למת או להיזק שהגיע לאבל מפטירתו וכאן א"א להיזק שהגיע לאבל שכל התורה והחכמה שידע נדב ואביהוא היו יודעים אלעזר ואיתמר א"כ אם יבכו מורה שהם בוכים על הרע שהגיע למתים וא"כ יחשבו רואי הבכי שזהו לפי שנדב ואביהוא ירשו גיהנם וזהו חילול השם לכן הזרים יוכלו לבכות ולהתאבל על החסרון שעושה להם:

ראשיכם אל תפרעו וגו׳ ועל כל העדה וגו׳. פרוש: אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצף אם יעשו כן, אלא חיבין לקרע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחיבין לקרע עליו כל ישראל (מועד קטן כב:). ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן חיבים כל ישראל לקרע עליהם.

ואמרו ואחיכם וגו׳ יבכו, למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה. ודקדק לומר אשר שרף ה׳, יתבאר על דרך אמרו זכרונם לברכה (שבת קה:) שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד, והוא מה שרמז באמרו ״אשר שרף״ וגו׳, פרוש, אם יבכו השרפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם, לשלול שלא תהיה שרפה אחרת עוד. עוד ירצה באמרו ולא תמותו ועל כל וגו׳, פרוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים, ובפרט כהני ה׳ המכפרים בעד העם.

ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו׳. ידוע המדרש על הא דאי׳ באהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל דמשמע אפילו נשים. ובמשה כתיב ויבכו בני ישראל. משום שמדתו של אהרן היה אוהב שלום ומעולם לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת. ולא נתבאר א״כ אמאי כתיב בנדב ואביהוא כל בית ישראל יבכו והלא לא מצינו שהיה להם מדה זו. ולק״מ דהתם כתיב שלשים יום זהו רבותא גדולה. משא״כ כאן היה רק בשעת הוצאה וקבורה ואין רבותא שיבכו אפילו נשים על גדולי ישראל. ועדיין יש להבין לשון יבכו באזהרה היאך אפשר להזהיר שיבכו הא בכיה תלוי׳ אך בהתעוררות הלב ומה יעשה האדם שאינו מתעורר לבכי. ונראה שבא הכתוב לבאר האיך יבכו במה שכתב יבכו את השרפה. דהכי מיבעי על השרפה. אלא משמעות את כמו עם השרפה. וה״פ מי שיש לו איזה צער ודבר להתפלל ולבכות לפני ה׳ יבכה באותה שעה שהמת הנעלה מוטל לפניו כי אותה שעה רצויה להעלות בכיותיו ומבוקשו מפני כבוד שעושה בזה להמת. וכבר נתבאר בספר בראשית ל״ה ח׳ דברי חז״ל ע״ז:

אשר שרף ה׳. שתי פעמים שריפה. היינו שריפת נפש בהיכל ושריפת הגוף חוץ למחנה היינו שופרא דבלי בעפרא. וה״ז כמו חטאת הקהל דאימורים נשרפים עה״מ וגופו חוץ למחנה :

ז פירוש שהוא שער ראשו כלומר מי ששערותיו גדולים מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע. והא דפירש רש"י לקמן בפרשת סוטה ופרע ראש האשה פירוש סותר קליעת שערה וכו' והכא פירש פרע לשון גידול. יש לומר כי סתירת קליעת שערה הוא גידול שערה במראית עין כי עד עתה היה קלוע ונראה כאילו אין לה שער ובסתירת שערה נראה כאלו נתגדל שערה:

ח כתב הרא"ם במועד קטן בפרק אלו מגלחין פירש רש"י מדאיצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורים דסבירא ליה לרש"י זכרונו לברכה דקרא דראשיכם אל תפרעו למשרי להו לבני אהרן הוא דאתא דאי לאזהורי הוא דאתא שלא יורשו לפרוע היכי מצי למידק מיניה דאחרים אסורים שלא לפרוע וחייבים לפרוע הא ליכא למידק מיניה אלא מדאסר להו לפרוע מכלל דכולי עלמא שרי לפרוע. אך קשה דאי למשרי הוא דאתא שאינם חייבים לפרוע מאי ולא ימותו דכתיב בתריה דמשמע שאם תפרעו תמותו כמו שפירש רש"י בעצמו הא אם תעשו כן תמותו ואם כן דברי רש"י סותרים זה את זה וצריך עיון. עיין שם כי האריך בענין ואפשר שרש"י הרגיש בקושיא זו לכן פירש בפירוש החומש מכאן שהאבל אסור בתספורת וכו':

ט הרא"ם פירש, הא דפירש זה כאן אף על פי שפשוט הוא מכלל לאו אתה שומע הן וכל התורה נדרשת כן. להורות שכוונת הכתוב הוא ההן היוצא ממנו לא הלאו עצמו שהרי אף בכל שאר דברי הרשות שאין בהם חיוב מיתה נופל בהם לומר שאם לא יעשה לא ימות וכן יש לפרש ולא תמותו דיין ושכר והרב סמך על זה ולא פירשו ומיתורא דלא תמותו דרש כן כיון שהתיר להם לספר שמע מינה שלא ימותו עד כאן לשונו. ונראה דרש"י דייק מכלל דכולי עלמא אסירי דאי כולי עלמא שרי ולא בא הכתוב אלא לאזהורי שלא יפרעו אם כן היה קשיא למה ליה לקרא לאזהורי להו כיון דלכולי עלמא שרי מהיכא תיתי שיגדלו פרע ולמה להו להחמיר ולערבב שמחתו של מקום ועוד למה ליה לומר ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו למה ליה אזהרה אחר אזהרה כולי האי הניחא אי דלכולי עלמא אסירי משום הכי צריך אזהרה אחר אזהרה שלא תאמרו אף על פי שהורשו לגלח שערותיהם מכל מקום יחמירו על עצמם ויעשו מדת החסידות כיון דלכולי עלמא אסירי משום הכי צריך קרא להזהיר אותן ולכתוב ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו. ובזה נראה לי שנתיישבו כל תמיהות הרא"ם. כן נראה לי ודו"ק:

י רוצה לומר דהכל מחוייבים להתאבל אם תלמיד חכם מצער עצמו כגון הכא שאהרן היה מצער עצמו. אבל אין לומר דלמא מכאן משמע שאם תלמיד חכם מת מוטל על הכל להתאבל עליו מדכתיב כל בית ישראל יבכו את השריפה דאם כן היה לו לכתוב ואחיהם רוצה לומר אחיהם של מתים דהיינו כל ישראל יבכו את השריפה ומדכתיב ואחיכם משמע אחיכם של אהרן ואלעזר ואיתמר אותן שהיה משה מדבר עמהם: