ויקרא א, יד

מן העוף. ולא כל העוף, לפי שנאמר (ויקרא כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:

התרים. גדולים ולא קטנים:

בני היונה. קטנים ולא גדולים:

מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הצהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:

וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ

וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנַיָא יַת קוּרְבָּנֵיהּ בְּרַם שַׁפְנִינַיָא יַקְרִיב מִן רַבְרְבִין וּבְנֵי יוֹנַיָא מִן גוֹזְלִין

מן התורים או מן בני היונה בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא אבל רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבנו בשום ענין וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט) ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם והרב אמר במורה הנבוכים (ג מו) כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו ואין זה אמת כי קטני היונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם אבל אם נחוש לטבעם באכילה יתכן שנבחרו לסגולתם כי התורים סגולתם חדוד השכל ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו:

מן התרים. גדולים ולא קטנים:

בני היונה. להוציא את הגדולים על כן לא אמרו יונים:

מן התורים או מן בני היונה. על דרך הפשט בחר הכתוב הגדולים בתורים מפני הדבקות, כי הנקבה מהם כשתאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם, וכן ישראל הדבקים בהקב"ה לעולם לא ימירוהו באחר, ולכן פסלן קטנים קודם היותם ראויים לזווג. ומן היונים פסל את הגדולים מפני שהם קנאין לכל אחד ויבואו לידי פירוד, ולכך בחר בקטנים קודם היותם ראויים לזווג. ומה שלא הכשירה התורה התרנגולים לגבי מזבח, לפי שהם בעלי זמה.

וע"ד הקבלה התורים יסודם מים, ולכך הוכשרו גדולים לרמוז כי החסד צורך גדול לעולם בכל דבר, והיונים יסודם אש, וכענין שכתוב ביונה (תהילים ס״ח:י״ד) ואברותיה בירקרק חרוץ, כי הזהב ירוק גוון האש, וההכפל בירקרק לתוקף הדין, ולכך נפסלו הגדולים והוכשרו הקטנים כי המעוט ממנו מספיק.

ואם מן העוף. ולא כל העוף פרט למחוסר אבר.

העוף עלה. ואין העוף זבח שלמים.

העוף עלה קרבנו. היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.

והקריבו. לרבות שהיא באה נדבת שנים.

מן התרים. אפילו גדולים ולפי שהתור משמת בן זוגו אינו מזדווג לזוג אחר.

או מן בני היונה. ולא גדולים לפי שהיונה פותה אין לב לה, אם מת בן זוגו מזדווגת ליונה אחרת לפיכך אין בהם כשרים אלא הקטנים. ולפי ששתי עופות אלו רדופים מכל שאר עופות בחר בהם הקב״ה.

והקריב מן התורים או מן בני יונה ארז"ל תורים גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים הטעם בתורים לפי שהנקבה מהם כשיאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם וכן ישראל הדבקים בה' לעולם לא ימירוהו באחר ולכן קטנים פסולים שאינם ראוים לזיווג ומן היונים פסל גדולים לפי שהם קנאים ויבאו לידי פירוד ולכן בחר בקטני' קודם היותם לזיווג ולא הכשיר הקב"ה תרנגולים לקרבן לפי שהם בעלי זימה. ועל דרך הקבלה התורים יסודם מים ולכן הוכשרו גדולים לרמוז שהחסד צורך גדול לעולם בכל הדברים והיונים יסודם אש כמו שאמר ואברותיה בירקרק חרוץ שהזהב הירוק הוא גוון האש וההכפל בירקרק לתוקף הדין לכן נפסלו הגדולים והוכשרו הקטנים כי המיעוט ממנו מספיק:

ואם מן העוף. גם זה מוסיף על ענין ראשון, לתן כל האמור למעלה בו זולת פרטים ששלל הכתוב בפרוש בו. האחד שאין עוף בא אלא עולה, ממה שדיק ״העוף עלה״, ששנה מסדר שבעולת בקר וצאן, או לצד היתור, ועוד מעט ״קרבנו״ שאין בא עוף עולה מצבור, גם בדין מליקה שמעכב בכהן מה שאין מעכבת השחיטה בעולת בקר וצאן, גם פרטים שהוכפלו בעולת בקר ועולת צאן ללא צרך בא הדבר למעט העוף, אבל שאר דברים שמעט הכתוב באחד משניהם ולמד זה מזה כגון נרבע, מוקצה, ונעבד, טרפה, חולה, זקן, גזול – כלם פסולים בעוף כבהמה, וכן הוא מבאר בדבריהם וברמב״ם בפרק ג׳ מהלכות אסורי מזבח, ולזה אמר ״ואם מן העוף״.

קרבנו לה׳. טעם אמרו קרבנו לה׳, מה שלא אמר כן בעולת בקר וצאן, לפי שמצינו שהכשיר הכתוב בעוף בעלי מומין, כאמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים, קידושין כד.) אין זכרות ותמות בעוף, וכמו שכתבנו בסמוך, אם כן תבא הסברא לומר כי פחות הוא קרבן זה, כי מום בו, ואין זה בגדר קרבן לה׳, לזה אמר קרבנו לה׳ כי אין בו שום הדרגה פחותה לצד בחינה זו ואין רשם במומו כל עקר.

עוד ירצה על דרך אמרו (ישעיה נז:טו) ״ואת דכא ושפל רוח״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ה.): ״אני את דכא״, ולמאן דאמר ״אתי דכא״. ומהטעם עצמו לא הזכיר שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף, הוא העני, ומביאו בשברון לב לצד מה שהוא העני ולצד מעוט הקרבן, וקרא עליו ״ואת דכא״, מה שאין כן המקריב בקר וצאן, שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד. וכיוצא בזה דרשו בזבחים (מנחות קד:) במה שאמר הכתוב במנחה ״ונפש״ יעין שם.

את קרבנו. מיותר. ומשמעו מה שהקדיש תחלה יביא לבהמ״ק. ואשמעינן דלא נימא דרק בעת הקדש בעינן שיהיו בני יונה קטנים ואף על גב שנתגדלו בינתים כשר להקרבה להכי כתיב והקריב וגו׳ את קרבנו היינו הקדש והבאה. ובשניהם יהיו מן התורים או בני יונה כדין:

ר פירוש אף על פי שהעוף בעל מום כשר מכל מקום מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן ואם מן העוף וי"ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא זכר אם כן תמים זכר שנאמר בצאן למה לי ילמד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא:

ש דאם לא כן היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהם דוקא קטנים אלא כו' ולמדין מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל אם כן ודאי דוקא גדולים הוא:

ת פירוש תחלת הנוצות להתאדם:

ואם מן העוף עילה קרבנו וגומר עד ונפש כי תקריב קרבן מנחה. זו היא המדרגה השלישית מן העולה והיא מן העוף ואמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו להגיד שהקריב אחד מן התורים או אחד מן בני היונה. וכמוהו לדעת הראב"ע ויקח מאבני המקום אחד מאבני המקום. וכן ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה וכבר ביארתי בפ"א מההקדמה למה נבחרו המינים האלה להקריב מהם קרבן יותר מזולתם מהמעופפים. והנה אמר הכתוב כאן ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ולא אמר כן בעולת הבקר והצאן ר"ל בפתיח' הקרבן לה'. לפי שבעולת הבקר נאמר בתחלה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן לכך לא הוצרך לומר בכל מיני הבהמה לא בקר ולא צאן קרבן לה' כי כבר נאמר בראשונה. אבל בעוף שעדין לא נאמר בו הוצרך לומר קרבן לה'. והנה אמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו בחלוף מה שאמר בעולת הבהמה שאמר ראשונה לשחוט ואח"כ והקריבו את הדם לפי שאם שהמליקה בעוף כשחיטה בבהמה לא היה אפשר שיהיו הבהמה והעוף שוים בזה מפני שבעולת הבהמה היתה השחיטה בזר ועל ירך המזבח צפונה רחוקה מן המזבח ואח"כ היה נקרב הכהן למזבח לזריקת הדם אבל בעוף היתה המליקה סמוך למזבח כדי שיהא נמצה דמו על קיר המזבח ולכן היתה המליקה בכהן ולא בבעל ולא זר אחר כי איך יתקרב הזר אל המזבח והכתוב אמר והזר הקרב יומת. ולכך היה בעוף ההגשה ראשונה והמליקה אחריה והיתה השחיטה כשרה בזר והמליקה פסולה בזר. והותרו השאלה הו' והז'. ואמרו והקריבו הכהן אל המזבח חוזר אל הקרבן שזכר ומזאת הבחינה אמר ומלק את ראשו ונמצה דמו הכל בלשון זכר. אמנם אמר מוראתו בנוצת' בלשון נקבה על דרך והנה עלה זית טרף בפיה שבו כנוי לזכר ולנקבה. כן בכאן הקרבן הוא שם זכר והתור או היונה הם נקבות. ואמרו ומלק את ראשו ענינו שיכרות הצואר ממול העורף כי זו היא המליקה שיכרות אח ראשו ויבדילהו מן הגוף ויקטר הראש על המזבח ושאר הגוף בידו בקיר המזבח והדם מתמצה ויורד על הקיר ממעל לחוט הסקרא עד למטה. ואמר ונמצה דמו על קיר המזבח לפי שדם העוף הוא מועט ואין בו די לקבלו בכלי ולזרקו על המזבח סביב לכן צוה ונמצה דמו על קיר המזבח וגם בחטאת העוף שנאמר והזה מדם החטאת לא היה מקובל בכלי. ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח כדי שלא יאבד מהדם כלל. ואמרו ושסע אותו בכנפיו והנה השסע הוא בידו ומצד גבו והוא דוגמת מה שאמר בעולת הבהמה ונתח אותה לנתחיה לפי שהעוף הוא קטן ואין בו די לנתחו לנתחים ואמר בזה לא יבדיל להגיד שכאשר ישסע העוף בכנפיו לא יבדיל חציו האחד מחציו האחר אבל ישארו שני החציים קשורים ומחוברים זה בזה והטעם כדי לשרת בזריזות. והנה אמר הכתוב בכאן ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ובחטאת העוף נאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ולא נאמר כאן ככה לפי שמשפט חטאת העוף הוא שלא יבדיל הראש מהגוף כמו שאמר ולא יבדיל והוא מצות לא תעשה ולא כן עולת העוף וכמו שאמרו חז"ל מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקת הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולזה בחטאת העוף הוצרך להעיר במליק' שתהיה ממול ערפו כדי שישאר הראש מחובר עם הגוף מצד הצואר אבל בעולת העוף היה מבדיל הראש מהגוף כמשפט עולת הבהמה את הנתחים את הראש ואת הפדר ולכך לא הוצרך לומר בה ממול ערפו. והיתה הסבה בזה לפי שהחטאת היתה מקצתה נאכלת. ולכך צוה השם לא יבדיל הראש מהגוף כדי שלא יאבד הראש אבל יאכל כשאר הגוף. אבל העולה שהיתה כלה כליל לגבוה לא היה בטל בהבדל הראש. ואמנם למה והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה כבר כתב רש"י בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר. ובעוף הנזון מן הגזל נאמר והשליך את המעים שאכלו את הגזל. וכבר כתבתי בשאלות שלפי זה היה ראוי להשליך כל העוף שכל גופו נזון מהגזל. אבל יש להשיב על זה שכבר זכרו הרופאים שיש בגוף הב"ח ארבעה עכולים. הא' באצטומכא. והב' בכבד. והג' בעורקים. והד' הוא באיברי'. והנה באצטומכא ימצא המזון כמו שנלקח כי עדיין לא נשתנה. וכתב הרמב"ם בהלכות גזלה פ"ב הגזלה שלא נשתנת אלא הרי היא כמו שהית' אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה אע"פ שמת הגזלן והיא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשנוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה ודין זה דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל ומפי השמועה למדנו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנת בידו משלם דמיה. ומפני זה צוה יתברך להשליך המוראה עם המעים לפי שהיתה עדיין הגזלה כמו שהיא קודם שנשתנית ואפי' בהיותה בכבד היתה עדיין בעינה. אמנם אחרי היותה בעורקים ובאיברי הגוף כבר נשתנת וקנה אותה הגזלן שהוא העוף ולכן לא צוה להשליך את הגוף. והותרה בזה השאלה הח'. ומראתו של העוף הוא הזפק ונוצתה היא הנוצה הצומחת על הזפק. והיה זה כדי למהר בעבודה שלא יצטרך למרט את העוף תחלה. והראב"ע פירש בנוצתה הרעי שבה כמו (איכה ד׳:ט״ו) כי נצו גם נעו. ורבינו סעדיה פירש בנוצת' עם הקורקבן והפירוש הראשון הוא היותר נכון. והשליך אותו י"א ממקום מעמדו של כהן ישליכנה עד למזרחו של מזבח וי"א שיוליכהו עד לשם ומשם משליכו עד מקום הדשן והוא הדשן שמסירים מן המזבח בכל בקר. האמנם עדיין לא שמענו שיהיה מזרח המזבח מקום הדשן עד פרשת צו כי שם נאמר והרים את הדשן וגומר ושמו אצל המזבח ולכן ראוי לפרש מה שאמר כאן אל מקום הדשן אל המקום שעתה אני מודיע שיהי' מקום הדשן ודומ' לו מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל שר"ל מחצית השקל בשקל הקדש שעתה אני מודיע שיהיה עשרים גרה השקל וראוי להתבונן שא"א שתהי' המורא' והמעים במקום הדשן עד שיסרחו שם ואם יזדמן שיבואו ביום אחד מאה מהעולות מתורי' ובני יונה ויושלכו כל מוראותיהם ומעיהם במקום הדשן וישבו שם עד שיסריחו הנה יהי' מזרח הכבש כאשפות נבלות ויתכן שהי' זה מכלל העשר' נסים שנעשו במקדש שלא הסריח בשר הקדש מעול' והיותר נכון שלא היו מונחים שמה ימים רבים אלא עד שעת הוצאת הדשן אל מחוץ למחנ' וגם שם לא היו מסריחים כי בשר הקדש לא היה מסריח מעולם: