ויקרא א, יג

וְגַוָא וּכְרָעַיָא יְחַלֵל בְּמַיָא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָדָם יְיָ

וּכְרֵיסָא וְרִיגְלוֹי יְחַלֵיל בְּמַיָא וִיקָרֵיב כַּהֲנָא יַת כּוֹלָא וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש.

והקריב וגו׳ את הכל והקטיר וגו׳. הנה כבר אמר זה בפרשת עולת בן בקר, ואין לומר שנתכון לרבות מה שאין בבן בקר, והוא הצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן התישים, שכל אלו לא היו נשמעים מאמרו ״את הכל״ בעולת בן בקר, שהרי מצינו שדרשו בתורת כהנים צמר ושער התישים מפסוק האמור בעולת בקר, ומשמע להם כי מאמר ״את הכל״, הגם שלא נכתב אלא בבקר, ישנו גם בצאן בכל השיך בהם. ועוד, כאן לא אמר ״הכל״ אלא בהקרבה ולא סמוך להקטרה, ודרשו רז״ל (תורת כהנים כאן) באמרו ״והקריב את הכל״ וגו׳ – זו עלית כבש שצריך כהן, שדין זה לא נשמע בעולת בקר. אם כן הקטרת המזבח בעולת צאן למה אצטריך?

ונראה לפרש על פי מה שאמרו בתורת כהנים, וזה לשונם: ״והקטיר״ – אף על פי שיוצא, אף על פי שפסול, אף על פי שפגול ונותר וכו׳, כשהן בראש המזבח, עד כאן.

וקשה מנין מצא תנא לדרוש התר הפסולין לגבי המזבח. והרב בעל קרבן אהרן פרש מדלא כתב ״והקטירם״ משמע שיקטיר מכל מקום, עד כאן. לדבריו זכרונו לברכה יתחיב לדרוש כמו כן באמרו ״והקריב את הכל״ ממה שלא אמר ״והקריבם״ שיקריב מכל מקום אפלו פסולין, ומדהא ליתא הא נמי ליתא. והנכון הוא שהתנא דורש לה מיתור ״והקטיר״ ״והקטיר״ שתי פעמים, והוא קשיתנו עצמה, שלא היה לו לומר אלא באחד משני מקומות, או בעולת בקר או בעולת צאן, אלא ודאי לדרשה בא לרבות הקטרת פסולין ונותר וכו׳ אחר שעלו המזבחה:

עולה הוא. אמר ״הוא״, דרשו בתורת כהנים שבא לעכב שחיטה בצפון בדיעבד, שאם לא שחט בצפון פסולה. ולזה לא כתבה התורה הרבוי אלא בפרשה שנזכרה בה צפונה, לומר כי על פרט זה בא המעוט, ולא כתבו בפרשת בן בקר שהוזכר שם הסמיכה, כי אדרבה עליה בא רבוי תבת ״עולה״ (ויקרא א:ט) שאינה מעכבת סמיכה האמורה שם. והגם שהכתוב אמר חלק מהרבוים ומהמעוטים מאחד וחלק מהרבוים והמעוטים באחד, ואנו אומרים כאלו אמר כל הרבוים והמעוטים בכל אחד מהם, שאני פרט זה כיון שהזכיר שתי מצוות, שהם סמיכה וצפון, ומעט ורבה ואין ידוע לאיזו מהם מעט ולאיזו מהם רבה, דרשינן הסמוך למעוט והסמוך לרבוי, ומה מצינו, מה סמך לרבוי סמיכה מה סמך למעוט צפון. והגם כי גם שם נאמר רבוי, בא לנתוח שאינו מעכב כהפשט שנתמעט ברבוי שהוזכר בעולת בקר. ויש עוד להרחיב צדדים שישנם בענין, והמשכיל יבין מעצמו.

ובבריתא (תורת כהנים כאן) נתן טעם שדרשו הרבוי על הסמיכה שאינה מעכבת, ומעוט הוא על הצפון שמעכב, כי הסמיכה אינה בכל העולות, שעולת צבור אינה טעונה סמיכה וכו׳. ואולי כי לרוחא דמלתא אמרו כן, כי הגם שהיה הדבר שקול יכרע מטעם שכתבנו, והגם שהשתי פרשיות ענין אחד הם, אף על פי כן להכריע ספק כזה יספיק. ותמצא בדרשת ״עלה הוא״ האמורה בעוף דרשו רז״ל בתורת כהנים כמו כן ״עלה״ לרבות אפלו לא מצה דם הראש, ״הוא״ למעט אם לא מצה דם הגוף, עד כאן, והקשה בגמרא (זבחים סו:) מאי תלמודא, ומשני משום דרוב דמים בגוף שכיחי, עד כאן. הרי דבסברא מטה הספק, ודיוקנו מהכתוב עדיף:

והקרב והכרעים. תניא בת״כ אפילו נתערב עולה אחרת מש״ה לא כתיב קרבו וכרעיו. והא שכתוב תערובות בצאן ביחוד משום שעולת יחיד קרב מיד אחר תמיד של בוקר וקרוב שיתערבו זב״ז יותר מעולת בוקר: