ויקרא א, יב

וִיפַלֵג יָתֵיהּ לְאֶבְרוֹהִי וְיָת רֵישֵׁיהּ וְיָת תַּרְבֵּיהּ וְיַסְדַר כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא

וּפַיְיסִיג יָתֵיהּ לְפַסְגוֹי וְיַת רֵישֵׁיהּ וְיַת גוּפֵיהּ וִיסַדֵר כַּהֲנָא יַתְהוֹן עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא דְעַל מַדְבְּחָא

ונתח אתו שלא תאמר בבן הבקר שהוא בהמה גסה צריך נתוח אבל בהמה דקה לא קמ״ל. אבל להפשט לא צריך קרא דפשיטא לן שצריכה הפשט כגסה.

ונתח אתו לנתחיו. אע"פ שפירש הנתוח גבי בן הבקר, צריך לפרש גבי בהמה דקה שלא תאמר: בן בקר ראוי לנתח כל אבר מנה יפה בפני עצמו, אבל בבהמה דקה לא, קמ"ל, אבל ההפשט לא הוצרך, דדבר פשוט הוא, שבהמה דקה צריכה הפשט כמו גסה: