שמות כג, יד

רגלים. פעמים וכן (במדבר כב כח) כי הכיתני זה שלש רגלים:

תְּלַת זִמְנִין תֵּחוֹג קֳדָמַי בְּשַׁתָּא:

תְּלָתָא זִמְנִין תְּחַגּוּן קֳדָמַי בְּשַׁתָּא

שלש (רגלים) . פעמים. לי לבדי תהיה עבד. שתעבוד שלש רגלים בשנה ותבא לפני כעבד שיביא דורון לאדונו. על כן כתיב אחריו (את) [אל] פני האדון ה' כמו לפני האדון ה' וכן ולא יראו פני ריקם. והזכיר זה בעבור כי יש ימים ידועים הולכים עובדי אלילים להבליהם. על כן כתוב תחוג לי לבד:

ומלת תחוג. תזבח. כמו אסרו חג בעבותים:

רגלים. מגזרת רגל. כי רובם רגלים הם:

תחוג לי. כענין ישמח ישראל בעושיו על הפך וירא את העגל ומחולות:

שלש רגלים תחוג לי בשנה. וחזר עוד והזכיר בכאן שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ונאמר במקום אחר (שם טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, אלו אמר פעמים סתם ולא פירש בחג המצות ובחג השבועות וכו' הייתי אומר שילך שם שלש פעמים בשנה בתוך ג' או ד' חדשים ועל זה נאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, וא"כ למה נאמר רגלים בלשון רגלים פרט לבעלי קבין להוציא את החגר והסומא ואת החולה והזקן והקטן שאין יכולין לעלות ברגליהם.

ובמדרש שלש פעמים שלש רגלים ולהלן הוא אומר (ישעיהו כ״ו:ו׳) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם וכן הכתוב אומר (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.

שלש רגלים אין אתה צריך לטרוח בעבודתי ולבטל בשבילה רק ג׳ פעמים בשנה ומה לך אצל אלהים אחרים.

תחג לי לשמי שבשלשתם אתה שמח.

שלש רגלים תחוג לי בשנה. ג' זימני שמחה בשנה ובשלשתם תעשה לי חג כדי שתהא שמחתכם לשמים בחג המצות על שיצאתם ממצרים בו לחירות וחג הקציר בשעת שאדם מתחיל לקצור קצירו שמח כדכתיב ושמחו לפניך כשמחת בקציר כאשר יגילו בחלקם שלל ותעשו שם חג כדי שתהיה השמחה לש"ש וחג האסיף כשאדם אסף תבואתו וכונס קיצו ומוסק את זיתו אז הוא שמח ותעשו אז חג כי אני רוצה להתערב בשמחתם לכך נאמר בחג הסוכות במקום אחר והיית אך שמח כלומר מאחר שאספת את הכל אין לך מחשבה כי אם לשמוח:

שלש רגלים. וכל הענין אינו מדוקדק סדר המקרא ולא יראו פני ריקם אחר חג המצות והלא מקומו אחר מקרא שלש פעמים בשנה יראה וגו׳. אלא הענין דבזה המקרא נשמע שתי אזהרות. חדא תחוג. שיעשה חג שמחה וריקוד כלשון הגמ׳ חגיגה ד״י ב׳ דחוגו חגא היינו להרבות שמחה. שנית לי. לנהוג בהם קדושה שיהא החג בשבילי ולראות פנים בעזרה כאשר יבואר. ובזה נבא לישוב המקראות:

שלש רגלים. נ"ל שדרושי המכלתא שייכים לפסוק שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ומכאן לא דריש רק מ"ש רגלים להוציא התגרים, ר"ל מ"ש לשון רגלים מפני שהיה דרכם לעלות לרגל ברגליו כמו שדרשו בחגיגה (דף ג') על מה יפו פעמיך בנעלים, וכן מ"ש בבלעם כי הכיתני זה שלש רגלים, ר"ל בעת ששנתה מהלך רגליה. והנה אמר שלש רגלים תחוג ואח"כ אמר שלש פעמים בשנה יראה, ובסוף פ' ראה אמר שלש פעמים בשנה יראה בחג המצות וכו', כי ממ"ש כאן הייתי אומר שיכול. לעלות לרגל בכל עת שירצה לכן אמר בחג המצות וכו' ומשם הייתי מפרש ששלש פעמים יראה בכל חג, ולכן לא די מה שנאמר כאן שלש רגלים תחוג לי בשנה שעדיין נפרש שהעלית ברגל הוא רק ג' פעמים בשנה, אבל בכל רגל חייב לתתראות בעזרה ג"פ, לכן אמר שמת שלש פעמים בשנת יראה, שגם הראיה הוא רק ג"פ בשנה, וצ"ל ת"ל שלש פעמים בשנה יראה, וממ"ש יראה מוציא הסומין, ובגמרא חגיגה (דף ב' ודך ד' ובכ"מ) יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, ר"ל שכתוב כמה פעמים יראה יראה פה ובפ' תשא ובפ' ראה לדרוש שתהיה הראיה גם מצד הבא לראות, וצ"ל זכורך להוציא הנשים זכורך להוציא שו"א, נראה שדריש ממה דכתיב שני פעמים זכורך להורות שבא בדיוק וממעט טו"א, והוא עפ"י מה שבארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' כב) דמחד זכר לא ממעט טו"א ובגמרא חגיגה (דף ד') משמע שמן הכ"ף זכורך ממעט להו, ומ"ש כל זכורך וכו' צ"ל כל זכורך לרבות את הקטנים כמ"ש בגמרא, וכמו שמסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא עפ"י הכלל שנתתי בזה באילת השחר (כלל רל"ו), ויתר המאמר באזניהם להוציא חרשים עיין בגמרא.