שמות כב, כז

אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דין:

דַיָנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָךְ לָא תְלוּט:

עַמִּי בְנֵי יִשְרָאֵל דַּיָּינֵיכוֹן לָא תְקִילִין וְרַבָּנִין דִּמִתְמַנִין נְגוֹדִין בְּעַמָּךְ לָא תְלוּטִין

אלהים לא תקלל אונקלוס תרגם על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין "לא תקיל" לשון קללה הוא בארמית מיקל להו יכרת ה' איש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב יב) וכן הרבה בלשון ירושלמי

ונשיא בעמך לא תאור הנישא על העם והוא המלך והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ והם אמרו בגמרא (שם) כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט ועוד) והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שטז ובהלכות סנהדרין כו א) וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא) וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת תורה כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה

אלהים לא תקלל הם הדיינים והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה.

ונשיא בעמך לא תאר. בסתר או בגלוי והגאונים הפרישו בין קללה ומארה וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה. וכאשר הסתכלנו בפסוקים הבאים זה אחר זה עד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. מצאנו רובם בדברי העניים כאילו הם דבוקים עם פרשת אם כסף תלוה. אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל. אולי העני ברוב צערו בלילה אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיוקח עבוטו.

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר - דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינים דנין דיני ממונות ונפשות, רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר: גם במדעך מלך אל תקלל. וכן הוא אומר: כי קללת אלהים תלוי כשרואים את אדם תלוי מקללים את הדיינים, לכך ציוה לא תלין נבלתו.

אלהים לא תקלל. אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו:

ונשיא בעמך לא תאור. כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סבת רעה רבה והיזק לצבור, כאמרו ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב:

אלהים בגימט' הוא דיין. ונשיא בגימ' וכל שהוא (בעמך) וסמיך לי' מלאתך דאיירי בבכורים דכתיב בהו ברכת השקיפה והמקלל איש הפך ברכה:

אלהים לא תקלל. יזהיר על הדיין שלא יקללנו כשחייבו בדין. ונסמך הדין הזה לאם כסף תלוה מפני שלפעמים תבא הכחשה בין מלוה ולוה ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם ואולי מי שיצא מחוייב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו.

ונשיא בעמך. הוא המלך שהוא הנשיא על העם והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו שלא יאור אותו. וכן הזהיר שלמה ע"ה (קהלת י׳:כ׳) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול, והקדים השופט שהוא חכם למלך, וכן אמרו ז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, ודרשו רז"ל שהכתוב הזה אזהרה על ברכת השם ואפילו בכנוי, והזהיר תחלה על המלך העליון יתברך ואח"כ על המלך המולך בארץ וכן אמר שלמה (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך.

ובמדרש אלהים לא תקלל וכתיב מלאתך ודמעך אם קללת את הדיינים תבואתך אתה מקלל, אתה מוצא כשהדיינין מתקללין התבואה מתמעטת שנאמר (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב, לכך נאמר מלאתך ודמעך וגו', לא תפרישם שלא כתקנן אלא כתקנן, תרומה ואחר כך מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני ואם הפרשת כתקנן יהיו לך בנים זכרים שנאמר בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך אם נתת אי אתה נותן משלך אלא משלי וכן הוא אומר (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ואם עשיתם כן ואנשי קדש תהיון לי הקב"ה יעשה אתכם תרומתו של עולם שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובשביל שאתם תרומה אין לכם רשות לאכול טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה, אמר הקדוש ברוך הוא חייבים אתם לכלבים, בשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים קוברים מתיהם בלילה ולהם הכלבים נובחים ולישראל לא היו אומרים כלום שנאמר (שמות י״א:ז׳) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו לפיכך לכלב תשליכון אותו, ועל זה נאמר ואנשי קדש תהיון לי, ע"כ במדרש.

[אלהים לא תקלל חול]

אלהים לא תקלל סמכו כאן לפי שמא יעבור המלוה ולא ישיב החבול ויבא העני מרוב צערו בלילה ויקלל הדיין שדן לחבול שמלתו והדיין כדין עשה ולא פשע בדבר.

ונשיא בעמך לא תאר למה נאמר, אם להזהיר שלא לקלל הדיין הרי כבר אמור אלא סתם נשיא היינו עשיר ומלוה לאחרים וסמוך הוא לאם חבל תחבל שלמת רעך והזהירו הכתוב שלא לקלל העשיר אם חבלו שהרי מהנהו מנכסיו.

אלהים לא תקלל. סמך להשיב עבוט אולי יעבור המלוה ולא ישיב העבוט ויקלל הלוה הדיינים שדנו לקחת עבוטו. הגה"ה:

אלהים לא תקלל. דיין ונשיא מיסרין ורודין בני אדם ולכך דרך לקללם ולכך מזהיר על קללתם וכן הוא אומר (קהלת י') גם במדעך מלך אל תקלל וכן הוא אומר (דברים כ"א) כי קללת אלהים תלוי כשרואין אדם תלוי רגילין בני אדם לקלל הדיינים לכך צוה לא תלין את נבלתו. הגה"ה:

בעמך. בעושה מעשה עמך כי הוא רודה בך להדריכך בדרך ישרה ורבות' דרשו מבניא דידהו ומלא תקלל חרש אפי' הדיוט דעל כל ישראל אדם מוזהר על קללתו:

אלהים לא תקלל. במשמעות לא תקלל נכלל לשון בזיון והכי ת״א לא תקל. ולא פי׳ כמו לעיל בפ׳ ומקלל או״א דילוט. אלא הוא מלשון ואקל בעיניה. והכי מבואר בת״ש אסתר בפסוק איש יהודי בתרגומא דהאי קרא דינא דקושטא לא תצער. וענין המקרא דמי שהוא מנהיג מכונה בשם אלהים וטבע האדם להטיל מום ופגם בהנהגת חבירו ולבזותו וכאזהרת שלמה בס׳ משלי ירא את ה׳ בני ומלך ועם שונים אל תתערב. ביאורו עם אנשים שמחשבים לשנות דרך הנהגת המלך בא״א אל תתערב וכאן הזהיר הכתוב בכל הנהגה שמכונה בשם אלהים שלא תקלל. היינו לא תבזה. והוא מלשון ארור מקלה או״א דמשמעו מצער ומבזה. מיהו מדכתיב בלשון תקלל ולא כתיב לא תקלה למדו חז״ל אזהרה על קללה ממש. וגם נכלל בזה אזהרה על קללת השם:

ונשיא בעמך לא תאר. מי שמנהיג שררה עליך. וזהו משמעות בעמך כמו בעל בעמיו שיבואר ר״פ אמור משמעו מנהיג בעמו. והנה דרך בני אדם לאורר את המנהיג בשביל שאינו מפיק רצון וכדומה ע״ז באה אזהרה ע״ז בפי׳ והדבר מובן דה״ה אסור לאורר כל אדם מישראל. אלא הזהיר על הנשיא ביותר. משום שמורגלים בזה וגם שמקלקלים בזה הליכות עולם :

אלהים לא תקלל ונשיא כעמך לא תאר. יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, ואאר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל, ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב), ובסנהדרין (דף סו) דעת ר"ע שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן], ואמר שם שלמ"ד אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממ"ש לא תקלל ולא אמר לא תקל, לפ"ז שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין, כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים, וכמ"ש במו"נ ח"א, רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב, ולר"ע נכון מ"ש אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו, אבל ממה שהיל"ל לא תקל מנל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו, וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז), אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב), ומה שתפס תקלל מפעל הכפל מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ, ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו ע"י שליח ב"ד ושישיב לו העבוט ביום, ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה, ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה, ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול, ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאור, וגם לא היה צריך לכפול האזהרות רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור, וז"ש אני אקרא ונשיא לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ר"ל שעל שניהם יכול לומר לא תאור, ומשיב שחלקם בשני אזהרות לחייב על כ"א בפ"ע, [וזה כדעת הרמב"ם ודעמיה בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש] [ומ"ש שאר בני אדם מנין כ"ה בספרא קדושים (סי' לד) ובארתיו שם כפי הפשט עיי"ש. אולם ממ"ש ע"ז שחייב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור, משמע שדריש מ"ש בעמך שהול"ל נשיא עמך, ופי' שר"ל שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו, כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו שמריבים ריבו ומכבדים אותו, ועמ"ש בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] שבמגלת אסתר שם, וההבדל שבין מז"ש לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור כדי לחייב על כ"א בפ"ע, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל ס"ל כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו משמע כל אחד בפ"ע וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זה או זה, וריב"ב ס"ל כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור ולכן אמר שהייתי אומר שאינו חייב עד שיהיה דיין ונשיא, וכבר אמר ר' ישמעאל בב"ק (דף עא) וטבחו או מכרו או לרבות את השליח, וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק, ומ"ש בעמך בזמן שעושים מעשה עמך מובא בגמ' סנהדרין ובכ"מ, ועיין עוד בספרא קדושים (סי' קד) ובמש"ש:

ב (נח"י) סנהדרין ס"ו ר"י סבר אלהים חול ואזהרה לדיין ור"מ סבר אלהים קודש ואזהרה לברכת השם ובין למען דאמר חול ובין למאן דאמר קודש גמרינן תרווייהו מדלא כתיב לא תקל ופירש"י תקלל שתי קללות במשמע ואלהים שתי לשונות יש בו הלכך דרשינן תקלל אתרווייהו ע"ש: