שמות כב, טו

וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי:

מהר ימהרנה. יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתבה וישאנה:

וַאֲרֵי יְשַׁדֵל גְבַר בְּתֻלְתָּא דִּי לָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ קַיָמָא יְקַיְמִנַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

וַאֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלְתָּא דְלָא מְאַרְסָא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יַפְרִין יָתָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ

אֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלָה דְלָא אַרְסַת וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יִפְרָן לֵיהּ לְאִתָּא:

"וכי יפתה איש - מדבר על לבה וכן תרגומו ארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה", לשון רש"י.

ואיננו נכון.

אבל ענין הפתוי - הטיית רצון בשקר: פן יפתה לבבכם (דברים יא טז) ויפת בסתר לבי (איוב לא כז) אם נפתה לבי על אשה (איוב לא ט) ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר: פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו) והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר, ונקרא מפתה.

ואונקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי: כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל. ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) - ואשדלינך. ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) - ולאן אשתדלת למעבד. שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) - דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות. ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ובגמרא (ברכות נח) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל. ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות. ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש: מזלות (מלכים ב כג ה) ומזרות (איוב לח לב) נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה) מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט) וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז) שרשרת (להלן כח יד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת. ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש.

ולכן אמר אונקלוס: כי יפתה - ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה.

ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים, פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון, ועשאו השתדלות. אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו "דלמא יטעו".

ומה שפירש הרב במהר ימהרנה לו, שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.

אבל פירוש מהר - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו מוהרי הדרי (בבא בתרא קמה).

ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) - אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי.

ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ לח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (פסחים מט).

ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב.

ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע.

ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה.

ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה. אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כב כט). והטעם: כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו, ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה על כרחו. ועל דעת רבותינו (כתובות לט), גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.

והנה, הדין הזה איננו רק בנערה, כדין האונס. אבל שם פירש הכתוב כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה. והטעם: כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ); וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום, כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו", לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג). אבל באונס הוצרך לכתוב נערה, להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס.

ור"א אמר: מהר לשון קישור, וכן ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים טז ד). ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל.

ועל דעתי, אחר מהרו שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת.

ובדברי המדקדקים, שנתנו מהר לאל אחר, והטעם, שנתנו לו זבח ומנחה.

אשר לא אורשה. כי המאורשה אף על פי שלא נבעלה נקראת אשת רעהו.

מלת ימהרנה כמו מוהר בענין קשור. כמו אחר מהרו. כי גזרת מהרה לא תמצא בפעלים רק מהבנין הדגוש בכל המקרא:

אשר לא ארשה - שאם ארשה חייב סקילה, כדכתיב במשנה תורה.

מהר ימהרנה - כמוהר הבתולות. חמשים כסף באונס את הבתולה ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. והוא הדין למפתה.

וכי יפתה איש לאחר שהשלים לדבר על גנבת ממון התחיל לדבר על גנבת הלב הוא המפתה.

אשר לא ארשה הא אם אורסה חייב סקילה.

מהר ימהרנה לו בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצית לו.

מהר ימהרנה לו לאשה. על כרחו אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצת לו:

מהר ימהרנה. יקחנה מיבעי. אלא בא ללמד שאין חובה על מפתה לישאנה. אך במהירות היא לו מאחרת שצריך שידוכין. וראוי שיהא זה הפתוי כשדוכין. ומכ״מ אין חובה בדבר אלא צריך לשלם קנס דלא עדיף מאם ימאן אביה. ומעין זה כ׳ הרמב״ן ז״ל:

כמהר הבתולות. משום שהפסיד לאב מוהר הבתולות. ומזה למדנו דאין לבעולה כתובה כלל מה״ת. דאי אית לה מחצה הרי לא הפסיד אלא חצי מוהר הבתולות ואמאי ישלם כולה:

וכי יפתה איש, הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה הוא מדעתה, ולשון פתוי פרש"י שמדבר על לבה, והרמב"ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי"ש בארך, אולם למ"ש בקדושין (דף מד) שמדבר בפתוי לשם קדושין א"כ אם היה בשקר הוה קדושי טעות רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר ואינו שם לב להבחין הדברים כמ"ש בהבדל בין לשונות פתה, משיא, מסית, ובאונס אמר צערה בתולה ופה לא אמר נערה, שאם למעוטי חטנה, פתוי קטנה אונס הוא, ואם למעוטי בוגרת, בל"ז ידעינן שפטור מקנס אחר שהקנס לעצמה הרי מחלה, וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה, ופי' מפרשי דבריו [שלא יסתור א"ע ממ"ש בפ"א מה' אשות אל מ"ש בה' נערה בתולה] שאם היא ברשות אביה ואביה מוסר להזנותה לא נעשית קדשה בפ"א, ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה שאם היא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם:

אשר לא אורשה. ריה"ג מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה, שהפעל הבינוני מאורשה מציין שהיא עדיין מאורשה ופעל העבר אורשה מציין שאורשה בעבר אף שעתה היא פנויה, ור"ע לא רצה לפרש כן דאם נתאלמנה או נתגרשה הרי היא כבתולה דעלמא דהא כתובתה מאתים ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה, ואמר זה באונס מגביל נגד מש"ש תחלה כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש, שאז חייב סקילה, נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס אע"ג דמיקטל משלם, לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה כי בארוסה אין לה קנס, אבל נתארשה ונתגרשה דומה כלא אורשה. ומ"ש זה גם במפותה הוא ללמד גז"ש שהם חמשים שקלים, וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח), ולדעת ר"ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב) שגורס לר"ע כיון שבגד בה אינו יכול למכרה, י"ל ריה"ג אזיל לשטתו שאמר במכלתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא"כ אם נתארסה פעם אחד נגרע כח האב לענין מכירה וה"ה לענין קנס, ור"ע לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות לכן ס"ל שע"י שנתארשה מכבר לא נגרע כח האב כלל, אמנם עמ"ש תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין יש לה חמשים שקל וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צ"ע דהא היא יצאה מרשות האב לענין נדרים ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה, ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נע"ב) שלא חשש לדברי הירוש':

מהר ימהרנה. פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה, והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום דכתובת אשה דרבנן, אבל פ' מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים, ודבריו פלואים הלא הסבלונות הם בודאי אינם מה"ת, גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן כמ"ש הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב), שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה ומ"ש שכתובה היא דרבנן. כבר האריך בזה המ"ל (פ"א מה' נע"ב ה' ג) שס"ל לרש"י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אעפ"י שהיא בעולה שכן הוא גזרת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות, ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' לג) מ"ש בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל ואין מהר אלא כתובה. ר"ל שהוא גזרת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה:

לו לאשה. מלת לו מיותר ומציין הראויה לו, וי"ל דאתיא ככ"ע ואינו מדבר לענין קנס רק שלא ישא אותה וכמ"ש הרמב"ם פ"א ה"א, אך א"כ מאי קמ"ל וצ"ל דאתיא כר"ש בן מנסיא (דף כט ע"ב) שפטור מן הקנס:

מהר ימהרנה כו' ת"ל ואם מאן ימאן אביה. ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה, ולפ"ז י"ל שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף שוב אינו יכול לעכב הנשואין, ע"ז למד ק"ו ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש:

אם מאן ימאן אביה. כפל המקור על הפעל נדרש בכ"מ שבכל אופן שתעשה הפעולה כמ"ש באילת השחר (כלל לח), ופה ר"ל בכל אופן שימאן, כי יש הבדל בין מאן ובין לא אבה והבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו, ור"ל אף שממאן רק בפיו ואף מכל סבה שימאן שיצויר שממאן מצד עצמו שרוצה שיתן לו הכסף מיד, ויצויר שימאן מצד שבתו אינה רוצה והגם שיכול למסרה בעל כרחה אינו רוצה לכופה, ועז"א בכתובות (דף לט ע"ב) וקדושין (דף מ"ז) אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן, והתוס' שם נדחקו הלא יכול למסרה בע"כ, אך שמיירי שאינו רוצה לכופה והוא אומר להבועל שמוסר הדבר אל רצון בתו, וקמ"ל שאף אם פתה אותה לשם קדושין יכולה לחזור בה, ומזה הוציא ריה"ג (מובא בכתובות דף מ"ד ע"ב) לרבות יתומה לקנס, אחר שצריך גם דעתה, וכבר פי' רש"י שם דלא יתומה משמע מרבוי הכתוב אלא דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ומ"ש ימאן אביה להורות שהקנה שייך לאביה, וכן מבואר בתוס' (דף לט ע"ב ד"ה אין לי) וכבר כתבו התוס' בסנהדרין (דף עג ע"ב במפותה) דיצויר קנס במפותה היכא שאומרת בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס:

כסף ישקול. לא באר כמה ישקול ולמדנו זה מאונס ששם אמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערת חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, שממה שאמר תחת אשר ענה בסוף המאמר מבואר שהחמשים כסף הם בעבור השכיבה, וכולל גם מפותה שלא ענה אותה כי שכב עמה ברצונה, ומה שלו שהיה לאשה הוא בעבור הענוי שאנסה, ולכן אין זה נוהג במפתה שלא ענה אותה, וא"כ מבואר שגם במפתה יתן חמשים כסף, וה"ה שגם שם ישקול שקלים (וכנ"ל סי' קסט), ומ"ש כמהר הבתולות מלמדנו שמ"ש מהר ומהרנה המוהר הוא חמשום כסף וכמ"ש בכתובות (דף י') שיהיה זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מכאן סמכו לכתובת אשה מה"ת, וע"כ שבא ללמד ונמצא למד:

כ פירוש דאם לשון מהירות היה לו לינקד בפת"ח תחת המ"ם שהרי המהירות לא בא בכ"מ אלא מבנין פועל הדגש:

ל ולא שיתננו לה מעכשיו בדרך קנסא דאם כן מאי אם מאן ימאן וגו' הא כבר נתן לה הקנס:

וכי יפתה איש בתולה וגומר אם כסף תלוה את עמי. אחרי שזכר המצות הנכללות בלא תרצח ובלא תגנוב זכר שגם בדבור לא תנאף נכללו מצות אחרות לא לבד אשת איש והמאורסה שחייב מיתה עליה אבל גם הנערה הבתולה אשר לא אורסה אם יפתה איש אותה ושכב עמה אל יחשוב שאין לו בזה חטא כיון שאינה בעולת בעל. כי הנה אף על פי שאינה מאורסה נכלל ענינה בלא תנאף. והוא דבר שנא ה' שבפתוי ישכב אדם עמה. ולכן יהיה עונש המפתה שמהר ימהרנה לו לאשה רוצה לומר שיקחנה לו לאשה מיד ויכתוב לה כתובתה כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופש את הבתולה באונס שנאמר ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף. ומוהר הוא מלשון מהרה. והתבונן יושר המשפט הזה כי על הרוב אין אדם מפתה נערה בתולה הראויה כפי כבודו להנשא לה כי אם היה כן היה שואל. אותה לנשואין אבל הנכבדים בעיניהם בראותם את בנות האדם כי טובות הנה ויתאוו להן יפתו אותן לשכב עמהן וידרו להן נדרים ללקחם לנשי' ובזה תתרצה הנערה הבתולה כדי להנשא לאיש נכבד והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אלא למלאות בה תאוותו ולעוזבה ולהתפאר עם זה אצל הבחורים ע"כ צותה תורה שהמפתה מהור ימהרנה לו לאשה ויקחה בנשואין אף על פי שלא תהיה בת גילו. ואביה לא יתן לה נדוניא כלל. האמנם אם יקרה הדבר בהפך שתהיה הנערה נכבדת מן המפתה אותה ולכן מאן ימאן אביה לתתה לו לאשה כלומר אף על פי שהיא רצתה בו. הנה אז כסף ישקול האיש לאביה כמוהר הבתולות הידוע במקום אחר והוא אצל האונס לפי שפסל אותה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מותר ומתן. וראוי הוא שיפרעהו המפתה. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא תלה הכתוב הנשואין בה אלא באביה. ומפני שהאנשים על הרוב יפתו הבתולות על ידי נשים שאננות האומרות שהן מכשפות ושעל ידי חכמתן ומעשיהן תתפתה הנערה ותרצה באיש. לכן סמך לזה מצו' מכשפה לא תחיה כי היא המביאה את האיש ואת הנערה לנאוף. וכבר יראה שמלאכת הכשוף מצטרפת לזנות ממה שנאמר (מלכים ב' כ"ב) על זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים ואין ספק במשפט הזה שהוא הדין למכשף הזכר שחייב מיתה. אבל אמר מכשפה לפי שדבר הכתוב בהווה. והנשים מפני קלות דעתן יטו יותר לאומנות הכשוף מן האנשים וכל שכן בפתוי הבתולות שעל ידי הנשים נעשה לא על ידי הגברים. והנה אמר לא תחיה ולא אמר מות יומת כאומר אל תאמר בלבבך למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים שאין בהם ממש וכלם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן כי הנה אף על פי שהיא אשה כיון שהיא מכשפה לא תחיה אותה. ובכלל שהנה נסמכה המצוה הזאת במקום הזה מפני ענין הניאוף. ואחר זה זכר מצוה שלישית בניאוף והוא כל שוכב עם בהמה מות יומת שיומת האיש העושה כן וגם את הבהמה יהרוגו אשר באה התקלה על ידה. ובמצוה הזאת כלל כל העריות כי הם לאיש במדרגת הבהמה הבלתי ראויה לו לפי שהיא חוץ ממינו ומגבולו. ולדעת הרב המורה היו כל המצות האלה סעיפים מהע"א כי העובדים אותה היו שוכבים עם הבהמו' וכמ"ש בבלעם עם אתונו שהיה זה מדרכי הקסם והע"א ושלכן נסמך כאן זובח לאלהים יחרם: אבל קשור המצות וענינם במקום הזה מורה שהענין כמו שביארתי להוציא דינים ומצות נכללים בלא תנאף ולכן סמך להם זובח לאלהים יחרם כי הזביחה לע"א נקראת זנות וניאוף. ומאשר אמר לאלהים נקוד בפתח ראוי לפרשו על שרי מעלה מלאכי עליון הנקראים אלהים במקומות רבים הוא אלהי האלהים אין כמוך באלים ה' ולזה אמר בלתי לה' לבדו רוצה לומר שלא יבחר ה' שיזבחו להם אף על פי שהם מלאכיו. גם אפשר לפרש זובח לאלהים יחרם בדמות הקדמה למה שיאמר אחריו וגר לא תונה ולא תלחצנו ושהוא זכרון המצות שבאו בכללו' בדבור לא תענה ברעך עד שקר והענין שלא יחשוב אדם שלא נכלל בדבור ההוא אלא אסור עדות שקר בלבד, כי הנה נכלל גם כן בו שלא יגנה את הגר ולא יחרפהו במה שהיה גר ועובד ע"א קודם לזה כי הנה עם היות שזובח לשום אלהים יחרם רוצה לומר שימות ויחרם כל אשר לו ורכושו. הנה הגר אף על פי שקודם גרותו היה זובח לאלהים אחרים כבר אינו עתה עובד עבודת גילולים ולכן אין ראוי שתונהו רוצה לומר שתגנהו בדברים אלו שהיה גר ועובד עבודת גלולים. וכן לא תלחצנו בשום לחץ כי גם כן הייתם אתם גרים ועובדי עבודת גלולים בארץ מצרים. ומום שבך אל תאמר לחברך. גם שאתם ראיתם שבהיותכם גרים במצרים נידונו לוחציכם בעונשים גדולים וכלכם שוים לפני כגר כאזרח הארץ לכן אל תלחצו את הגר פן אעניש אותך על זה כאשר עשיתי למצרים בעבורך כי אני רואה דמעת העשוקים שאין להם מנחם להצילם מידי עושקיהם. ונכלל גם כן בלא תענה ענוי האלמנה ויתום אף על פי שהיו עשירים כי מפני שפלותם ושאין להם גואל ימלא לב כל איש רע ובליעל לענות בהם סרה. ולזה אמר כל אלמנה ויתום לא תענון וכבר ביאר המשורר שעון האלמנה והיתום נכלל בלא תענה באמרו באזהרותיו ושקר לא תענה ויתום לא תענה ששם שניהם בדבור אחד. ואמר שלא יחשוב אדם בלבו שהיתום והאלמנה אין להם גואל כי הנה גואלם חזק אבי יתומים ודיין אלמנות ולכן אם ענה תענה אותו רוצה לומר היתום והאלמנה וגומר. ופירוש הפסוק כך הוא אם ענה תענה אותו היתום או האלמנה תדע לך שאם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואשוה אותך אליו כי אהרוג אתכם בחרב לא מיתה בידי שמים. והיו נשיכם אלמנות כזאת ובניכם יתומים כאלו. הנה אם כן עם היות המצות האלה כוללות לזולת הנושאים שנזכרו בהם הם מכלל דבור לא תענה. ומצות מכשפה לא תחיה הוא הדין למכשף ומצות וגר לא תונו איש את אחיו. ומצות כל אלמנה ויתום לא תענון ה"ה לכל שאר אחיו מישראל אבל דבר הכתוב בהווה וכ"ז להודיע כללות הדברות בהיותם משפטים אלהיים מיוסדים על אופני החכמה והחמלה: