שמות יח, כ

וְתַזְהַר יָתְהוֹן יָת קְיָמַיָא וְיָת אוֹרַיְתָא וּתְהוֹדַע לְהוֹן יָת אוֹרְחָא דִיְהָכוּן בַּהּ וְיָת עוֹבָדָא דִיַעְבְּדוּן:

וְתַזְהַר יַתְהוֹן יַת קְיָימַיָא וְיַת אוֹרַיְיתָא וּתְהוֹדַע לְהוֹן יַת צְלוֹתָא דְיֵיצְלוּן בְּבֵית כְּנִשְׁתְּהוֹן וְיַת אוֹרְחָא דְּיַבְקְרוּן לְמָרִיעִין וּדְיַהֲכוּן לְמִיקְבּוֹר מֵתַיָא וּלְמִגְמוֹל בָּהּ חִיסְדָא וְיַת עוּבְדָא וְשׁוּרַת דִּינָא וּדְיַעַבְדוּן מִלְגַו לְשׁוּרָתָא לְרַשִׁיעַיָין

והזהרת אתהם את החקים ואת התורות ותודיע להם את הדרך אשר ילכו בה על פי התורה והמצוה שתזהירם אתה מאד ותלמדם התורה והמצוה הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו וגם בזה עצה להזהיר אותם מאד ולהתרות אותם במצות ועונשם אחרי אשר לא יעשה הוא בהם את הדין אבל במשפט אשר אמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו שים לך שופטים עמך כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל וטוב לך ולהם להקל מעליך ונשאו אתך ובידוע כי היו עם משה שוטרים נוגשים בעם להביא הנתבעים לפניו ולנגשם בדבר המשפט והרבה מהם עם השופטים האלו ולכך אמר במשנה תורה (דברים א טו) ושוטרים לשבטיכם ואין צריך להזכיר זה בכאן כי לא היה מעצת יתרו

והזהרתה. הדרך השני שאמרת אתה חייב ללמדם ולהורותם מספקות. כי טורח גדול הוא להודיע כל המעשה אשר יעשון. וטעם והזהרת. מן והוא לא נזהר וטעמו נשמר:

אתהם. שתי מלות.

וטעם והזהרת אתהם להזהירם על מצות עשה ועל מצות לא תעשה הקשורים בלב שהוא העיקר. כמו לאהבה השם ולדבקה בו וליראה מפניו. וללכת אחריו. ולמול ערלת הלב. ולא ישנא אחיו ולא יקום ולא יטור. וכן אמר משה בפיך ובלבבך לעשותו ורבים ככה:

ילכו בה. כמו אשר ילכו בה:

ואת המעשה אשר יעשון. זה מצות עשה למעשה. ורובם אינם מצות עשה עומדות בעצמם כי אם לזכר. כמו השבת והמועדים ופדיון הבן ואהבת הגר וציצית ותפלין ותפלה ומזוזה. גם שעטנז. ורבים אחרים ובמקומם אפרשם:

והזהרתה אתהם ב' ההי"ן יתירים אלו יו"ד דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת. הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, אבל במשפט שאמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו שים לך שופטים עמך כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל וטוב לך ולהם להקל מעליך ולכך נתן לו עצה שיבחר מכל העם אנשי חיל.

והזהרתה אתהם. הוסיף עוד משא בענין השלישי שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו הרי אינו אלא מודיע. ולא מזהיר להקים דבר ה׳ לא כן. אלא והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת. להשגיח על קיומם. ואמר והזהרתה בה״א בסוף המורה שאם לא אתה לא תועיל פעולת אחרים כמש״כ לעיל ז׳ י׳ ע״פ הירושל׳ סוכה פ״ד. דבלא כח אלהי של משה לא יהי׳ נעשה כראוי. וגם בזה הוסיף לא כמו שאמרת דרק את החקים ואת התורות יש לך להודיע. משא״כ הליכות ד״א ומנהגים טובים יש בכח חכמי וגדולי ישראל להנהיג בלעדיך לא כן הדבר. אלא והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו׳. וכ״ז נתבאר בגמ׳ ב״מ פ״ב. שכ״ז הליכות ד״א. ואע״ג דודאי אפשר ליעשות ע״י אחר. מכ״מ ודאי אינו דומה אם יהיו מוזהרים בידיעה ע״י משה רבן ש״י שראוי לעשות כן. או שיעשו ע״פ דעת עצמם. ובת״י הוסיף לבאר ותהודע להון ית צלותהון דייצלון בבית כנישתהון. היינו לעשות נוסח תפלה קבועה:

אשר יעשון. בנו״ן הנוסף הענין דהכונה הוא לפנים משורת הדין כדאיתא בגמ׳. וזה אינו אלא בעת נחוץ:

והזהרתה. וכן עמ"ש והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, שזה נחלק לשתים, מצות עשה ומצות ל"ת, נגד מצות ל"ת אמר והזהרתה, [שהאזהרה הוא על מצות ל"ת], בין החקים שהם מל"ת התלוים במעשה, בין את התורות שהם מצות ל"ת התלויות באמונות ולמודים, כמו שלא להעלות במחשבה שיש אלהים זולתו, ושלא להתגאות, ושלא לשכח את ה' וכדומה, ונגד מצות עשה אמר נגד התורות והלמודים, תודיע להם את הדרך ילכו בה, שהם דרכי הנפש בהשכלה ובעיון ובמדות שמהם צומחות הפעולות, ונגד המעשים אמר ואת המעשה אשר יעשון, וכמ"ש תמיד במ"ש דרכיכם ומעלליכם או דרכיכם ומעשיהם: