שמות יח, יג

ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קדם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) וישלח משה את חתנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י כט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קדם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

וישב משה וגו' ויעמד העם. יושב כמלך וכלן עומדים, והקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר (פסוק יד) מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים:

מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דין שדן דין אמת לאמתו אפלו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו עוסק בתורה כל היום, וכאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

וַהֲוָה מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וִיתֵיב משֶׁה לְמִדַן יָת עַמָא וְקָם עַמָא עִלָוֹהִי דְמשֶׁה מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבָתַר יוֹמָא דְכִפּוּרֵי וִיתֵיב משֶׁה לְמֵידַן יַת עַמָּא וְקָם עַמָּא קֳדָם משֶׁה מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא

ויהי ממחרת ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם ואמרו במכילתא (כאן) ממחרת יום הכפורים ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש כי לא אכלו ביום הכפורים אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו ועוד כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (להלן לד לב) ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל) אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת ואמר עולה וזבחים לאלהים בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה' כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה' (לעיל פסוק ח) אבל יתרו הקריב לאלהים וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים כאשר אפרש בע"ה (ויקרא א ט) וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלהים והודעתי את חקי האלהים (להלן פסוק טו-טז) דברי משה לחמיו ויתכן שאמר לו כן בעבור כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) כמו שמזכירין רבותינו תמיד אלהים זו מדת הדין (בר"ר עג ג)

ויהי ממחרת. לביאת יתרו:

וישב משה. כמנהגו:

מן הבקר עד הערב. דע כי בקר האמת הוא כזרוח השמש. גם יקרא בקר בעלות עמוד השחר שיחל להראות אור בעבים כמו שכבר זכרתי וזה הבקר הוא על דרך מקרה והערב האמיתי הוא בשקוע השמש גם יקרא ערב על דרך מקרה עד עריבת האור. וכן אמר דוד תזרח השמש יאספון. ואחריו כתוב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. על כן מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ראוי להיות מערב האמת עד ערב האמת רק חכמינו ז"ל הוסיפו מחול על הקדש ואמרו כי יציאת יום השבת תהיה עד צאת הכוכבים. והנה ראוי להכניס השבת מן התורה מהשקע השמש. וכל חכמי התולדות וכל חכמי המזלות מודים. כי גבול היום מרגע היות עגולת השמש כנגד שטח הארץ בכל מקום. וזהו מעת צאתו עד בואו:

לשפט את העם - אפילו אם בא יתרו קודם מתן תורה דיני ממונות היה להם מעולם. אף כי אמרו רבותינו כי במרה נתנו להם דינים, כדכתיב שם: שם לו חוק ומשפט. ונראים הדברים שאחר מתן תורה בא. כתיב כאן: אשר הוא חנה שם הר האלהים. ולפנינו הוא אומר: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר, נמצאת פרשת רפידים וחניית ההר קדמה לפרשה זו וכדי שלא להפסיק בפרשיות של מצות, הקדים פרשת יתרו.

מן הבקר עד הערב - לפי שהוא לבדו שפט את כל העם ואין לו מסייעים.

ויעמוד העם על משה. להמתין שיוכל לפנות אליהם אחר עסקי הרבים וגדולי הדור:

ויהי ממחרת. פרש"י ממחרת יום הכפורים ממחרת יום ירידתו מן ההר וע"כ אי אפשר אלא ממחרת יום הכפורים שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי וגו' ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב לשפוט את העם שהרי בי"ז בתמוז שבר הלוחות ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שם ארבעים יום וירד ביום הכפורים ואין פרשה זו כתובה על הסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל נא תעזוב אותנו ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך היכן מצינו שחזר. וא"ת שם לא נאמר יתרו כי אם חובב ובנו של יתרו היה. חובב הוא יתרו שהרי כתיב מבני חובב חותן משה ע"כ לרש"י וקשיא דא"כ משמע בשעה שירד משה מן ההר דהיינו ביום הכפורים יצא לקראת חותנו ובאותו שעה ויקח יתרו עולה וזבחים ואכלו באותו יום הכפורים והיאך אכלו והלא כבר נתנה התורה. ועוד קשיא למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. וי"ל דמעשה זה שהקריב קרבנות אפשר שלא היה ביום רדת משה מן ההר כי אם ביום השני או ביום השלישי ואע"ג דקרא דויבא משה מקמי דהאי קרא דויהי ממחרת לא קאי אלא ממחרת יום הכפורים ומעשה דאכילה היה באותו יום כמו כן ומה שיצא לקראתו היה ביום א' ומה שאכלו עמו היה ביום אחר וכל זה י"ל לפי שטת רש"י דמפרש יתרו לאחר מתן תורה היה. אבל למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. י"ל דאפשר דזה המעשה שישב משה לשפוט את העם היה קודם מתן תורה כי גם רש"י ז"ל פי' בפרשת בשלח כי במרה נצטוו על הדינין. וא"כ י"ל שאכלו עמו ביום בואו. ובמדרש תנחומא דורש יתרו לאחר מתן תורה בא ודורש עליו מקרא זה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. אמר הקב"ה בני היו בשעבוד מצרים ויתרו היה יושב שוקט ובוטח אינו דין שישמח בשמחת תורה:

ממחרת עם האותיות בגי' למחר יום כפורים עם התיבות:

מן הבקר עד הערב ולא אמר ועד רמז שזמן ב"ד עד ו' שעות וכנגד ו"פ שכתוב בפרשה לשפוט ושפטתי ושפטו וכתיב הבקר עד הערב, ה"א ה"א יתירה שלמטה אינו אומר אלא מן בקר עד ערב לומר כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנברא בה':

ויהי ממחרת לפי הפשט ממחרת יום הסעודה כי ביום הסעודה היה טרוד לכבוד חותנו ולא היה לו פנאי לישב בדין עד למחרתו. כאן פירש״י מהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר. וא״ת היאך ישב לשפוט את העם באותו זמן שהרי לקמן פרש״י ויקהל משה למחרת יום הכפורים כשירד משה מן ההר ומיד התחילו במלאכה וגמרו בכ״ה בכסלו של אותה שנה, אלא י״ל מה שכתב וישב משה לשפט את העם לא לכל ישראל קאי אלא לאותם שלא נתעסקו במלאכה קאי. וכן תפרש בסוף פרשת תשא שפרש״י לאחר רדתו מן ההר והיה לומד תורה לאותם שלא נתעסקו במלאכה. ומה שפרש״י כאן ואין הפרשה כתובה על הסדר שלא נאמרה עד שנה שניה היינו לשנות עולם שמתחילים מתשרי כמו שפירש למעלה בפרשת בא, וכן הפי': ואין הפרשה - מויהי ממחרת - כתובה על הסדר שהרי לא נאמרה - עד ממחרת יוה״כ - שהיה בשנה השניה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו. ומצינו במסע הדגלים - שהיה בשנה שניה - שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל נא תעזוב אותנו, ובאותו פרק שלחו כדכתיב ויאמר אליו לא אלך ואם זו קודם מתן תורה - כלומר אם פרשת ויהי ממחרת נאמרה קודם מתן תורה ובשנה שנייה במסע הדגלים חזר ואמר לו משה נוסעים אנחנו, תשובה לדבר - מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואמר לו משה נוסעים אנחנו. ומה שכתוב לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שדרשוהו רבותינו שלא רצה הקב״ה שישתתף יתרו עם ישראל בשמחת קבלת התורה לפי שלא היה עמהם בצרת השעבוד מכל מקום לא שלחו משה באותו הפרק לארצו, אלא על פי הדבור נסתלק ונתרחק מעל ישראל עד שקבלו התורה ואחר כך חזר לו אצל ישראל ללמוד תורה והיה שם עד שנה שנייה במסע דגלים ואז אמר לו משה נוסעים אנחנו וגו׳ והיינו דכתיב כאן וילך לו אל ארצו, מכלל ששלחו פעם אחרת ולא הלך לו אל ארצו.

וישב משה לשפט לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש.

לשפט את העם יש מפרשים מן ערב רב שהיו תובעים מהם את שלל קרוביהם, אבל אינו מיושב על הסדר.

מן הבקר עד הערב יכול כל היום דן אם כן אימתי התלמידים יושבים ללמוד תורה תלמוד לומר מן הבקר ולא כל הבקר ולא כל היום ושערו חכמים עד שש שעות ברייתא דרבי אליעזר.

מן הבקר עד הערב. שלא היה יכול להספיק לבדו ודן כל היום ולא הפסיק ולא זז עד חשיכה:

מן הבקר עד הערב כתב ר"א דע כי בקר האמתי הוא בצאת השמש גם יקרא בקר בעלות עמוד השחר שיחל להראות אור בעבים וזהו על דרך קצרה והערב האמיתי הוא בשקוע השמש גם יקרא על דרך מקרה עת עריבת האור על כן מערב עד ערב תשבתו שבתכם הוא מערב האמת עד ערב האמת רק חכמינו ז"ל הוסיפו מחול על הקדש ואמרו כי יציאת שבת תהיה בצאת הכוכבים והכנסת השבת כדין תורה משתשקע החמה וכל חכמי המזלות מודים כי היום מעת צאת השמש עד בואו ע"כ:

ויעמוד העם על משה פרש"י יושב כמלך וכולם עומדים והוקשה הדבר ליתרו על שמזלזל בכבוד ישראל והוכיחו על כך שנאמר מדוע אתה יושב לבדך. יש להקשות הרי הדין כך שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו' שכלל בזה בעלי דינים ועדים והטעם שהיושב יש לו ישוב לחשוב מחשבה רעה לטעון שקר או להעיד שקר ולכן יהיו מעומד שהעומד על רגליו כאלו הוא נבהל ואין לו פנאי לחשוב ויאמרו הבעלי דינים והעדים אמת אבל הדיין לחקור האמת ולדעת הדין ולא לעוותו צריך ישוב לחשוב מחשבות ואם כן מה זה שאמר רש"י יושב כמלך וכולם עומדים והוקשה הדבר ליתרו וגם ר"א הקשה כן על רש"י. והתשובה נ"ל בשנקשה עוד יתרו אמר למשה מה הדבר אשר אתה עושה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב שאמר לו שהוא לבדו איך יוכל לסבול טורח גדול מבקר עד ערב אלא יהיה שמה שלשה או ד' שעות וא"כ מה השיב לו באמרו כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו וגו' והר"מ השיב שהיה מוכרח לשבת כל היום עם ישראל לפי שאין להם עמו דבר אחד לבד אלא שלשה. הא' כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חולים ולהודיעם אבדתם. השנית ושפטתי בין איש ובין רעהו שהוא דיני ממונות. השלישית שאני מלמדם תורה והודעתי את חוקי האלהים והשיב יתרו בשנים אני מודה שאתה לבדך תעשה אותם האחד התפלה היה עתה לעם מול האלהים להתפלל בעדם והבאת אתה את הדברים שיבקשו אל האלהים וגם השנית בלמוד התורה והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו' אבל במשפט ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. ועל זאת ההקדמה נראה לי שנשיב לקושיא שיש על רש"י שאמר יתרו לענין הדין ניחא שאתה תשב והעם נצבים אבל לענין התפלה ולמוד התורה יהיו גם כן יושבים. ועוד נראה שגם לענין המשפט אין טוענין כל הבעלי דינין בבת אחת אלא שני בעלי דינים ואלו יהיו עומדים אבל הבעלי דינים שאין טוענים בשעה ההיא למה יעמדו ישבו וכן העדים שאינם מעידים בדין ההוא ולזה אמר לו מדוע אתה יושב לבדך ראוי שהבעלי דינים שאינם טוענים לפניך לא יהיו נצבים וזהו וכל העם נצב עליך:

ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. מכאן שאין דנין בלילה ורז"ל (שבת י) אמרו שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. והדבר צריך ביאור כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר, ותשכיל ותדע כי זה העולם בכלל אינו מתקיים כ"א בזמן שיש דין למטה או למעלה כי רצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד ואע"פ ששיתף לו גם מדה"ר מ"מ גם מדה"ד במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ובמדרש (דב"ר ה ד) א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין כי ידוע שמדה"ד שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מ"מ יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, וא"כ זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב ודברים אלו עתיקים ונכונים והוא דבר יקר.

מן הבוקר עד הערב. פירש"י וכי אפשר לומר כן אלא לומר לך כו' אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל היום, וא"כ מהו זה שאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב הרי באמת לא היה דן מבקר עד ערב אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו היה דן כו' וכאילו נעשה שותף במעשה הבקר והערב הידועים בהוראת ה"א הידיעה רמז למעשה בראשית. ועוד קשה שהפסוק אומר ויעמוד העם על משה. ויתרו אמר וכל העם נצב עליך למה הזכיר נצב במקום עמידה. וכאן הקדים לשון עמידה אל העם ויתרו הקדים העם אל לשון נצב.

ונ"ל שלשון עמידה. שייך בעומדים לפני הדיינים קודם גמר דין כמ"ש (דברים יט יז) ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב. ולשון נצב שייך אחר גמר דין שדרכם לעשות מריבה עם הדיין כמ"ש (דברים א יב) טרחכם ומשאכם וריבכם. כי לשון נצים ונצבים. מורה על דברי ריבות ודתן ואבירם יוכיחו וכמ"ש (ישעיה ג יג) נצב ה' לריב ועומד לדין עמים, ובכ"מ שהזכיר את ישראל בלשון העם היא שם כנוי לרשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים אין העם אלא רשעים כו' (במדבר יא א) וכן כאן ארז"ל שבזמן שבעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים (אבות א ח) לכך נאמר כאן על תחילת הדין ויעמוד העם כי יכול להיות שאינן רשעים, אך שהעמידה לדין גרמה להם שיהיו דומין כרשעים לכך הקדים לשון עמידה להעם. אבל יתרו מדבר באותן דברי ריבות שעשו עם משה אחר גמר דין שאם היו מקבלים עליהם היו כצדיקים ולפי שקראו תגר על הדיין ע"כ קראם רשעים גם אחר גמר דין, לכך נאמר וכל העם נצב עליך כי מצד היותם רשעים ע"כ נצבו לריב כי כל איש טוב מקבל עליו הדין ואינו עושה מריבה עם הדיין ע"כ הקדים העם לנצב.

ולהנחה זו לא שאל יתרו אל משה על אריכות זמן הדין כל היום, שהרי באמת לא היה דן כל היום כ"א זמן דיינים דהיינו ו' שעות אך שאלו על מה שראה שאחר גמר דין נצבו לריב עמו מן הבקר עד הערב כל היום קראו תגר עליו וחשב יתרו אולי משה עשה להם איזו דבר אשר בעבורו הם מריבים עמו וכ"ש וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ראה והתבונן כה וכה בכל שאר הדברים אם יוכל למצוא איזו דבר אשר הוא עושה לעם שלא כהוגן ויחפש ולא מצא ולפיכך שאלו ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, כי רצה לידע אם הוא עושה לעם איזו דבר זולת המשפט ואחר שלא ענהו משה הבין מזה שודאי אינו עושה להם מאומה ואז חשב יתרו ודאי עבור המשפט הם מריבים עמו וכל היוצא חייב בדינו נצב לריב עמו ע"כ שאלו מדוע אתה יושב לבדך, כי אילו היה עמך דיינים רבים אז לא היה המתחייב יודע מי מחייבו ועל מי יצעק ומאחר שאתה יושב לבדך בסבה זו כל העם דהיינו הפחותים נצבים עליך לריב מבקר עד ערב.

ויהי ממחרת. של יום הבאת הקרבנות. השיג התכלית אשר ביקש והגיע ענין אשר נתעורר ברוה״ק לדין. ובמכילתא תניא ממחרת יום הכפורים. וכתב בפי׳ בעה״ט הארוך שטה״ד הוא וצ״ל ממחרת יום הכפרה והיינו הקרבת הקרבנות:

ויהי ממחרת היום שבא יתרו פנה לבו מן האורחים ושב להתעסק בצרכי צבור, ויעמד העם, הגם שדרך השופטים שלא יכנסו רק הבע"ד והעדים, עמדו כלם, כי היה בזה ג"כ ענין. למוד והודעת חוקי ה':

ג דאין לומר ממחרת שאכלו ושתו דמה סי' נתן בזה והרי עדיין אין אנו יודעין אותו יום מתי היה אע"כ צ"ל למחרת רדתו מן ההר וירידת ההר מפורש בהדיא בקרא:

ד פי' דלמ"ד יתרו אחר מ"ת בא פשיטא דשלא כסדר הוא שהרי אפי' מן ראש הפרשה כולו ביאתו של יתרו שלא כסדר הוא שהרי הוא סובר דלאחר מ"ת בא אלא אף למ"ד קודם מ"ת בא א"כ מראש הפרשה עד ויהי ממחרת כסדר הוא מ"מ מן ויהי ממחרת ואילך שלא כסדר הוא:

ה פי' למנין שנות העולם כי שנות העולם מתחילי' מתשרי ור"ל שרוצה עוד להוכיח דמן ויהי ממחרת ואילך נכתב שלא כסדר כמו שמפרש והולך שהרי נא' וכו':

ו הניחא אם לאחר מ"ת שלחו מ"ה לא הזכיר חזרתו שאין בזה נפקותא שהרי כבר קיבל התורה ומצות אבל אי שלוחו אל ארצו היה קודם מ"ת א"כ היה צריך להזכיר חזרתו שבא לקבל התורה שהוא עיקר ביאתו שלא יאמרו כוונת יתרו לא היה שבא מתחלה אלא להביא אשת משה ובניו שהרי לא הזכיר חזרתו עי' כ"ז בהרא"ם כי האריך שם הרבה והביא כמה גירסאות והקשה כמה קושיות על הגירסאות והעיקר הוא כמ"ש:

ז והר"א בן עזרא טען שאין זלזול בזה כי דרך השופטים לעולם להיות יושבים ובעלי דינים עומדים וכו' אבל אני אומר שאין טענתו טענה על רש"י כיון שחשב יתרו דמה שכולן עומדין אף מי שאין לו שום ריב הם עומדים לפניו לתפארת כמנהג השרים מפני כך הוקשה בעיני יתרו ומהרש"ל כ' ול"נ דלא קשה כי מה דכתיב ועמדו שני האנשים היינו בשעת דין אבל גבי משה היו עומדין אף שלא בשעת דין כי היה דן יחידי ולא היו יכולין לבא לפניו א"כ לפעמים היו עומדין עד הערב והיו מצפין לבא לפניו ועל זה הוכיחו יתרו עכ"ל:

ח לפי דפרשה זו נאמרה ממחרת יו"כ וא"כ היאך אפשר לו' כך שישב ודן מן הבקר עד הערב הא היה צריך להקהיל את כל עדת בנ"י ולצוות להן על מלאכת המשכן:

ט לפי שהעולם קיים על הדין שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב ותמלא הארץ חמס וא"כ מי שדן דין אמת גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו' עד בחודש השלישי. כפי הפשט היה זה ממחרת היום שבא יתרו אל משה שאז ישב משה לשפוט את העם ועיין יתרו בדרכו ומנהגו בענין המשפט. והנה הוצרך הכתוב להודיע שהיה זה ממחרת בואו להגיד שלא נתעסק משה ולא נטרד ימים רבים בביאת חותנו ואשתו ובניו. כי הנה ביום בואם נטרד עמהם אבל מיד למחרתו ישב משה לשפוט את העם וישב העם עליו מן הבקר ועד הערב ונתעסק כל היום בהנהגתו מבלי פנות לא לחותנו ולא לאשתו ולבניו כי אם לענין ההנהגה. והנה יתרו לא תפש את משה רבינו מיד במה שהיה עושה לפי שאין ראוי לגנות פעל חכם עד שיודע תכלית כונתו בו ולכך חשש יתרו אולי היה למשה סבה נעלמת או מצוה אלהית לעשות כן ובאופן ההוא. ומפני זה שאל ממנו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם רוצה לומר מה התועלת אשר אתה עושה בזה לעם וביאר ענין שאלתו באמרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב. ולא היה יתרו מאשים למש' על אשר היה הוא יושב וכל ישראל עומדים על רגליהם לפניו כי כן ראוי לדיין שישב במקומו והבעלי דינים יהיו שניהם טוענים לפניו מעומד אבל אמר מדוע אתה יושב לדין לבדך ואיש לא ישב עמך לשפוט ולמה יהיה ענין המשפט מוטל עליך כלו והוא עם רב יתחייב שיהיה כל העם נצב עליך מבקר עד ערב ולא יכלו את דיניהם כי מי יוכל לשפוט את העם הרב ההוא ביום אחד. ולפי שיתרו שאלו סבת הדבר ביאר לו משה סבותיו ואמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים ר"ל שהעם הבאים אצלו מהם היו באים לדרוש אלהים ולדעת מה יהיה בדברים העתידים כמו האחיה מחולי זה הימצאו האתונו' והדרישה הזאת היה דבר מיוחד לנביא ולכן עומדים עליו כל א' כפי צרתו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא לצורכי צבור מחניתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם ועל זה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי. ומהם יבואו גם כן לענין המשפט ודברי ריבות ודינין ועליו אמר ושפטתי בין איש ובין רעהו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא ללמוד חוקי אלהים ומצותיו רוצה לומר מאותם שנאמרו למשה במרה ועליו אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. והרי לך בזה ארבעה מעשים שהיה עושה. מגיד עתידות כנביא מובהק. ומנהיג כללותם כמלך ושופט צדק. ומשפט ומישרים כדיין אמת. ומלמד להועיל כחכם תוריי. והנה זכר משה תמיד שם אלהים בדבריו אלי לדרוש אלהים את חוקי האלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שהיה שגור בפי יתרו שם אלהים וגם ענין המשפט והדין הוא מיוחס לשם אלהים כי המשפט לאלהים הוא. ובזה הודיעו צורך הבאים לפניו. ויתרו השיבו על זה לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול ולאה תלאה גם אתה כמו הם וגם הם כמוך כי כבד ממך הדבר כלומר לעשות בעצמך מבלי שותפות ולא סיוע אחר כל המעשים האלה שזכרתי ולכן עתה שמע בקולי איעצך ואמרו ויהי אלהים עמך פירש"י המלך בגבורה ויותר נראה לפרש שעתה מפני טרדתו לא תחול עליו הנבואה בכל עת אבל עם עצתו יהיה פנוי ואז יהיה אלהים עמו וידבר אליו בכל עת וזה הוא ויהי אלהים עמך. והעצה היא שהנה בענין הראשון מהגדת העתידות אמת הוא שלא יוכל לעשותו איש בלתו וזה הוא היה אתה לעם מול האלהים ר"ל לבקש ולשאול ממנו עניניהם והבאת אתה את הדברים אל האלהים משאלתם ובקשת' כי זה באמת לך הם המצות והתורות שהם האמונות. וגם כן הענין הג' מהנהגות הציבור וצרכיהם לך יאתה ואת' תודיעם את הדרך ילכו בה בהנהגותיהם ואת המעשה אשר יעשון בסדור כללותם כי שלשת המעשים האלה בהכרח הוא שאתה בעצמך תעשה אותם אבל המעשה הרביעי מענין המשפט זה באמת אין ראוי שתעשה אותו אתה לבדך כי לא תוכל שאתו אך אתה תחזה מכל העם רוצה לומר תחזה בכל העם הזה לפי ראות עיניך וברוח הקדש שבך ותבחר אנשי חיל רוצה לומר גבורים ואנשי לבב שלא יגורו מפני איש בדבר המשפט ולפי שאיש זרוע לו הארץ וכל מאן דאלים גבר. והגבורים הם תמיד שוללי שלל ובוזזי בז צריך שיהיו האנשים אשר תבחר יראי אלהים בינם למקום אנשי אמת במדינות רוצה לומר אוהבים האמת במה שהוא אמת כמו שאמר מדבר שקר תרחק ושונאי בצע שלא יקחו שוחד. ושמת עליהם רוצה לומר אותם שיהיו בתוארי' האלה תמנה ותשים אותם על ישראל ויהיו שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות והשרי' ההמה ישפטו את העם בכל עת ואם תאמר שלא תספיק חכמתם וידיעתם לענינים עמוקי' שאפשר שישקרו בדבר המשפט. הנה לזה תצוה אותם שכל הדבר הגדול קשה ועמוק להם יביאו אליך ואתה תודיע אותם את אשר יעשון. ואמנם הדבר הקטן ישפטו הם ולא תטריד עצמך במשפט הדברים הקטנים והשרים האלה יקלו ענין המשפט מעליך ונשאו אתך במשא העם והנהגתם וחתם יתרו עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' ואין הכוונה שאם השם יסכים בדבר יעשה אותו כי בידוע הוא שלא יעבור משה את פי ה'. אבל רוצה לומר שאם יעשה הדבר הזה יהיה לו זמן פנוי לדבר השם עמו ולצוותו מצותיו ולהודיעו מה יעשה כמו שאמר בראשונה ויהי אלהים עמך. וגם אתה תוכל לעמוד ולסבול העמל. וגם כל העם הזה על מקומו כל איש יבוא בשלום ולא יצטרך לעמוד עליך כל היום על דינו. ויהיה אם כן בזה נחת רוח לבורא שיוכל לצוות אותך מצותיו ונחת רוח לך שתוכל לעמוד. ונחת רוח לישראל שלא יכלו זמנם בדברי ריבות. וראוי שנשיב לענין השאלות אשר העירותי על זאת העצה היעוצה. ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעאלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה':

ואמנם בריבוי השופטים שיעץ יתרו ועשה משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שעולה מנינם מ"ח אלף ושש מאות כמו שזכרו חז"ל כתב הראב"ע בפשע ארץ רבים שריה ואין ספק שהוא דבר קשה ומבהיל והיה דעתו שהיו השרי אלפים שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם וכן שרי מאות שהיה לכל אחד מאה איש בביתו לשרתו וכן השאר. והוא אצלי דעת נפסד כי ישראל לא היו במצרים אלופים ומלכי' לשיהיו לאחד מהם אלף משרתים או מאה. והנה במשה לא זכר הכתוב אלא משרת א' ומשרתו יהושע בן נון נער. ואיך יהיה לאחד מן העם הנכנעים אתמול בחומר ובלבנים אלף משרתים או מאה או חמשים ולא עשרה ואם היתה העדה כלם קדושים ובתוכם השם למה יהיו קצתם עבדים ושכירים לקצתם ולמה ישתעבדו אלו לאלו. האם למצוא אוכל לנפשם איש לפי אכלו יכוסו על המן. וגם פסוק בפשע ארץ רבים שריה אינו אלא כשיהיו כלם במדרגה אחת שאין קצתם שרים ונכנעים לקצתם. אבל השרים כל מה שיעלו למספר יותר גדול תהיה הנהגת העם יותר מתוקנת ובלבד שיסודר זה תחת זה ויעלו כלם לראש אחד כמו שביאר אבונצור בהתחלות הנמצאות. ודמיון זה תמצא באיברי האדם ובהתקשרות הנמצאו' בסדר העולם זה בזה עד הסבה הראשונה יתב' ומה הבטול שיהיה בזה הדבר כן רוצה לומר השרי עשרות תחת השרי חמשים והם תחת השרי מאות והם תחת השרי אלפים. ואפשר לפרש בזה שהיתה עצת יתרו מפני היות מחנה ישראל גדול ורב שימנה משה מנהיגים ושופטים וכדי שיהיה כל אדם נכנע לפניהם נתן לכל שר מאותם המנהיגים אנשים תחתיו לשמשו וילכו אחריו בעת הצורך לצאת בצבא או למסע את המחנות או ליסר ולהעניש את השופטים ומהמנהיגים ההם היה מי שמעלתו כל כך שיהיו לו אלף אנשים שומרים לראשו וסרים למשמעתו ומה שלא יהיה כל כך מעולה יהיו לו מאה איש ולאחר נ' ולאחרים לכל אחד כפי מעלתו ושלמותו אבל המנהיגים ההם מעטים היו והם ישפטו את העם בכל עת. והנכון בעיני שבענין המשפט ובענין המלחמות שהם הדברים היותר כוללים לעם ראה יתרו בחכמתו ומשה אדונינו ג"כ שהמנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר ולכן לא שיערו לעשות שרי רבבות ולא שרי מאות אלפים וכיוצא בזה לפי שההקפה באנשים רבי' תבלבל ההנהגה והספיק שיהיה המינוי היותר כולל על אלף אנשים כי בענין המשפט יספיק שאדם אחד ישפוט אלף איש ובענין המלחמות יותר מבואר שעל המעט ימצא איש זרוע אחד יוכל להנהיג ולסדר אלף איש לצאת ולבוא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם רוצה לומר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. הנה יצטרכו עם השרי אלפים בענין המשפט ויתחלפו בהנהגותיהם ובמנוים בשלש' אופנים והאופן הא' שיתחלפו באיכות והנהגה כי מהם ישפטו דיני נפשות ומהם דיני ממונות וגם מאלה קצתם ישפטו בעניני המקרקעים וקצתם בסחורות וכיוצא מהחלופי' בכל שבט ושבט באופן יהיו שופטים רבים בהכרח. והאופן הב' שיהיה ג"כ התחלפות באיכות וכמות הדבר הנשפט וכלם בדיני ממונות כאלו תאמר שמהם יהיו שופטים עד עשרה שקלי כסף ומהם עד חמשים ומהם עד מאה ומהם עד אלף ומשם ומעלה היה הדבר הקשה יביאון אל משה ושזאת היתה הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ר"ל שרים שופטים על אלף כסף שרים שופטים על מאה וכן השאר. והאופן הג' הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה' הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואתה תדע שכל מיני אופני היועצים האלה אשר זכרתי לך פה הנה הנם היום הזה בעיר הגדולה ויניצי"א כי יש ביניהם העצה הגדולה שהיא יותר מאלף איש ויש עצה אחרת נקראת פרגחי"י שהיא ממאתים איש בלבד. ויש עצה אחרת מארבעים אנשים אחרים נקראת קוורינטיא"ה ויש עצה אחרת מעשרה אנשים בלבד נקראה קושיג"ו די דיי"ן. ואין ספק אצלי שעל זה נאמר כאן שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות רוצה לומר שרי אלפים שיהיו אלף איש שרים נכנסים בעצה ההיא ושרי מאות נכנסים בעצה אחרת ושרי חמשים בעצה אחרת ושרי עשרות בעצה אחרת וזה בכל שבט ושבט כי לא היה המספר הזה מיוחס לנשפטים אלא לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברים המתיעצים היו היועצים ממונים להנהגתם ואין להקשות להיות שרי אלפי' סמוך ואני פרשתיו מוכרת כי כן פירש"י (במדבר י"ג כ') ימי בכורי ענבים ימים שהענבים מתבשלים בביכור ועשה מוכרת מלת ימי שהוא סמוך וגם אפשר לפרש ע"ז הדרך שרי אלפים ושרי מאות שרים ממנין האלפים הממונים על הדבר המיוחד לאלף וכן שרי מאות והשאר. ויהיה אם כן שרי סמוך כפי משמעותו ואמר שהאנשים הממונים האלה על הנהגות הצבור הם ישפטו את העם בכל עת כי בבוא האנשים אשר להם הריב לפני השופט במעט רגע ישפטו ביניהם וילכו להם. ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו. זה הוא מה שנראה לי בזה הענין והותרה בזה השאלה הו'. וממה שביארתי תראה שמשה רבינו שנה במה שעשה שנוים רבים מעצת יתרו חותנו. הא' שהוא יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגומ'. השנוי הב' שיתרו יעצו שימנה אנשים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע בחשבו שישפטו באומר וסברא ולכן לא זכר חכמים. אמנם משה אמר אנשים חכמים וידועי' וכן בספור המעשה אמר ויבחר לו משה אנשי חיל מכל ישראל ולא זכר יראי אלהים ולא אנשי אמת ושונאי בצע כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם השם. השנוי הג' יתרו יעצו שימנה השופטים מיד ומשה לא מנה אותם אלא בנסעם מסיני בתחלת השנה השנית שנאמר (דברים א' ט') ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, השנוי הד' יתרו יעצו שימנה אנשים לענין המשפט בלבד ומשה מנה אותם השרים עצמן לענין המלחמות גם כן וכמ"ש איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם שהם המלחמות כמו שאבאר במקומו בע"ה ולכן תמצא בספור מלחמות מדין שהיו פקידי החיל ושרי הצבא שרי האלפים ושרי המאות וכל זה יוכיח שמה שאמר הכתוב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא שאמר לו משה רבינו ראה דבריך טובים ונכוחים ואנכי אעשה כדברך כדי לכבדו אבל לא עשה משה כל אשר דבר יתרו כי אם הישר בעיניו ולפי שכלו יהולל איש והותרה בזה השאלה הז':