דברים ג, כד

ה' אלהים. רחום בדין:

אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזרה אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי (שמות לב, י) ועתה הניחה לי, וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח, שבי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו:

את גדלך. זו מדת טובך וכן הוא אומר (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה':

ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל באי עולם:

החזקה. שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה:

אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם, שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזרתך ולפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב (דברים ב, לא) ראה החלתי תת לפניך, הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים:

יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרֵיתָא לְאַחֲזָאָה יָת עַבְדָךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקֶפְתָּא דִי אַתְּ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא וְלֵית דְיַעְבֵּד כְּעוֹבְדָיךְ וּכְגִבָּרְתָּךְ

בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים אַנְתְּ שָׁרִיתָ לְאַחֲזָאָה יַת עַבְדָךְ יַת רְבוּתָךְ וְיַת גְּבוּרַת יְדָךְ תַּקִיפְתָּא דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא וְלָא אִית בַּר מִינָךְ דִּשְׁכִינְתָּךְ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט בְּאַרְעָא לָא דְיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וְכִגְבוּרָתָךְ

בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים אַתְּ שָׁרִיתָ:

ה' אלהים רחום בדין לשון רש"י (רש"י על דברים ג׳:כ״ד) ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר ואתחנן ולא אמר ואתפלל כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם:

אתה החלות. אמר חכם מהחכמים אתה החלות להראות את גדלך בשמים ובארץ במעשי' שנוהג העולם בם:

ואת ידך החזקה. באותות שנעשו על ידו עד שנודע בעולם כי אין אל כי אם הוא לבדו והטעם תקיף בשמים ששם המלאכים והצבא ובארץ ששם החיות ובני אדם:

כמעשיך. שהם כולם בחכמה:

וכגבורתך. ביכולת וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות השם שלא יגלו ממנה:

החלות - כדכתיב למעלה: היום הזה אחל תת פחדך. הַחִלּוֹתָ החי"ת גורמת לה' פת"ח וכן הערותי מצפון. וכן: העדותי בכם היום. החתות כיום מדין. אבל כשאין שם אותיות אחע"ה, יאמר הֲרִיסוֹת הֲקִימוֹת הֲטִיבוֹת כולם חטופין. ואתחנן בילמדנו פרשת שלח לך: ואל תשאל לו בשעת נדרו. מניין? ממשה, כשאמר לישראל: שמעו נא המורים - נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ, שנאמר: לכן לא תביאו וגו'. אמר משה: שעת כעס ושעת שבועה היא, איני מדבר עכשיו המתין שנה ואחר כך התחיל להתחנן לפניו, שנאמר: ואתחנן אל ה'. אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל שהמתנת שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה, שנאמר: עלה ראש הפסגה ותראה משם.

ואתחנן אל ה' ואת ידך החזקה. לשנות טבע הנבראים הבלתי נפסדים שלא יוכל זה זולתך. וכל אלה עשית כדי להביא את ישראל לארץ ולכן ראוי להשתדל בקיום שבתם בה:

החלות ב' במס' אתה החלות אשר החלות לנפול לפניו אתה החלות להראות במה שכבשת לפני סיחון ועוג וזה החלות לנפול לפניו להראות במה שהתחיל לנפול. תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות ס"ת רמוז משה. ומתחיל הפסוק בתי"ו ומסיים בתי"ו לפי שלא זכה ליכנס בארץ שהיא ת' פרסה על ת' פרסה:

להראות תגין על הרי"ש שהראיתני אף מה שלא בקשתיך:

להראות ג' במס' דין ואידך להראות העמים והשרים את יפיה. אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר זהו שדרשו שהראה לו הקב"ה למשה כל מה שאירע לישראל היאך ישבו בשלותם וכל המציקין שעתידין להציק להם וזה הוא להראות העמים והשרים את יפיה היאך הם ביופין ובשלותם וכן להשמידם נתן לו להראות שהראהו המציקין להם:

את עבדך שאמרת לא כן עבדי משה. הפסוק מתחיל כא' ומסיים בכ' ויש בו כ"א תיבות כנגד אך טוב לישראל וכנגד אהי':

אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה. יש לתמוה על התפלה והתחנה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת ומה ענין זה לזה, כי מתחיל ספורו בזכרון נפלאותיו של הקב"ה וגבורותיו וחותם שאלתו ותחנתו באעברה נא ואראה.

וע"ד הפשט אתה החלות, יבאר ענין מתן תורה שהוא התכלית המבוקש מהאדם, ולכך אמר את עבדך שהוא העבד הנאמן שזכה בקבלת התורה שנתנה על ידו, את גדלך על שם שכתוב במתן תורה (דברים ה׳:כ״א) את כבודו ואת גדלו, ואת ידך החזקה על שם שכתוב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש, אשר מי אל בשמים ובארץ על שם שכתוב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, אשר יעשה כמעשיך בשמים, וכגבורותיך בארץ, וזהו שאמר בתחלת דבורו שני שמות הקדושים על שם שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך, וקשור הכתובים כן, אתה החלות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן אעברה נא ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר"ש נר"ו.

ויתכן לפרש בקשור דברי התפלה והתחנה הזאת, כי יזכיר משה בכלל דבריו כלל הנקודות כלן שהן עקרי המציאות כולו מעלה ומטה, מפני שהשיג כבר הקו האמצעי של מעלה, לכך בקש שיראה בחוש העין הקו האמצעי של מטה להשיג המכוון כנגדו, ועל כן יאמר אתה החלות ונתתה בי כח והשגה להשיג הנקודה האמצעית שכל הענפים משתלשלין ומשתרגין ממנו, והיא כנקודה בתוך העגול שהיא תחלת העגול, אשר מי אל בשמים ובארץ שהיא הנקודה בתוך השמים שהם הגלגלים המקיפים אותה, ולכך אמר אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי גבורתו של הקב"ה מתפרסם כשעולם מתקיים בתנועת הגלגלים, וכן לשון הכתוב (תהילים י״ט:ב׳) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועל כן יאמר אעברה נא ואראה, כיון שחננתני דעה שהשגתי הנקודה האמצעית למעלה יגדל נא חסדך עמי שאראה את הארץ הטובה שהיא הנקודה האמצעית של מטה, ההר הטוב הוא ירושלים, שהוא הקו האמצעי של הארץ הטובה, והלבנון הוא בית המקדש שהוא הקו האמצעי של ההר הטוב, ירצה לומר כי כיון שהורהו והשכילהו העליון בעין השכל, בדין הוא שלא יסתיר ממנו השפל אבל יזכה לבא שמה לראותו כדי שיוסיף זכות על זכותו בקיום המצות התלויות שם, ומתוך השפל תתעלה נפשו אל העליון לאור באור החיים באותה מעלה המעותדת למי שקיים כל המצות כלן על השלמות.

וע"ד המדרש אתה החלות, כלום אתה גוזר עלי שלא אכנס לארץ אלא בשביל (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים, אתה החלות שאמרת (שם יז) למשמרת לאות לבני מרי.

וע"ד הקבלה אדני יהוה אתה החלות להראות בסנה, את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, הגדולה והגבורה, וכן היתה תחלת נבואתי והודעת לבריות על ידי שאין אלוה בשמים ובארץ שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פו) אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך, ועל כן יגדל נא חסדך עמי ואעברה נא ואראה וגו', ולפי שהוא אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים ומשה חטא בו בענין הצור ונגזר עליו על זה שלא יכנס לארץ על כן יבקש משה עתה מלפניו שיסלח לו ויעבור ויראה. מזה נכתב השם הזה אל"ף דל"ת ואחריו יו"ד ה"א וא"ו ה"א כי הוא אדון אשר בו הרחמים, כי ביה ה', ולכך הזכיר לשון ואתחנן שהוא לשון נאמר על מדת הדין, כלשון (שם ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, סמך התחנה לאלף דל"ת, וכן כתוב (איוב ח׳:ה׳) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן.

ה׳ אלקים באל״ף דל״ת.

אתה החלות להראות לי כבוש ארץ סיחון ועוג כך אעברה נא ואראה כיבוש ארץ חמשה עממים.

כמעשיך שכלם בחכמה.

וכגבורתך ביכולת.

אשר מי אל בשמים ובארץ. אין אל בשמים ובארץ כ"א אתה שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך:

אדני אלהים. אמרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (שמואל א ג:יח) ״אדני הוא הטוב בעיניו יעשה״, פרוש, שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו, וכיון שכן – הטוב בעיניו יעשה ודאי. והוא אמרו ״אדני״, פרוש, הצלחתי וטובתי לך הוא.

ואמרו הוי״ה בנקוד אלהים, רש״י ז״ל פרש וזה לשונו: ״אדני אלהים״ – רחום בדין, עד כאן. וראיתי לרמב״ן שכתב על דבריו וזה לשונו: ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל״ף דל״ת והשני כתוב ביו״ד ה״א וכו׳, עד כאן. ואני אומר שלא נתכון רש״י על שם אדנות אלא על שם הויה, שהוא כתוב הוי״ה ונקוד בנקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי), וזה לשונו: הוי״ה רחמים, אלהים דין, עד כאן. פרוש, הכתיבה שהיא הוי״ה – רחמים, הקריאה שהיא אלהים – דין, ובזה אין כאן השגה.

וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין, לפי מה שפרשתי באמרו ״לאמר״ שנתכון בתפלתו לומר גם על ישראל, לזה אמר דין ורחמים. דין – למה שנוגע אל בטול גזרת משה, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא): משל למלך שבקש לשא אשה, שלח שלוחין לראותה, הלכו וכו׳, באו ואמרו לו ״אין כעורה ממנה״. שמע השושבין, אמר לו: ״מרי, אין נאה ממנה בעולם״. בא לשא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: ״נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה״. בא שושבין לכנס, אמר לו: ״אף אתה לא תכנס״. אמר לו השושבין: ״אני לא ראיתיה, ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה״ וכו׳. כך אמר משה לפני ה׳ וכו׳, עד כאן. הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכון בזכרון שם אלהים. ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לבטול הגזרה מעל ישראל, כמו שפרשתי בתבת ״לאמר״, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו.

עוד אפשר, כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין, הכרח לשתף מדת הרחמים, כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען, וכתיב (תהלים קמג:ב) ״כי לא יצדק לפניך כל חי״, לזה מתק הדין במדת הרחמים.

אתה החלות וגו׳. תיבת ״החלות״ פרשו רבותינו זכרונם לברכה בספרי בשלשה דרכים: לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אמרו (מלאכי א:ט) ״חלו נא פני אל״, ולשון התרה. וזה לשון ספרי: ״אתה החלות״ – אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג:י) ״הוצא את עמי״ וגו׳, ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו׳. דבר אחר – אתה פתחת לי פתח להתפלל, שאמרת לי ״הרף ממני״ וגומר, וכי תפוס הייתי בך וכו׳. וכפי זה מפרש ״החלות״ לשון תפלה. דבר אחר – התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן, עד כאן. קשה, בשלמא טענת ״התחלת״ וגם טענת ״אתה פתחת לי להתפלל״ הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו? שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו, ואין לך פתח גדול מזה. מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח, שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית.

ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות שבועות, וזה לשונו: מי שנשבע ולא נחם ובא לקים שבועתו, אם ראו בית דין שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחברו וכו׳, בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו׳ ומתירים לו, עד כאן. ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח, אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט. והוא מה שנתכון משה בטענתו לפני ה׳: אתה החלות, שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו, הגם שלא היה חפץ להתיר. והראיה – ששבעת ימים ה׳ אמר לו (שמות ג:י) ״לכה ואשלחך אל פרעה״, והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה, ונשא ונתן ה׳ עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו. וכמו כן יתיר ה׳ שבועת גזרת משה, והגם שאין כאן פתח, יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה, כאמרו ״אעברה נא ואראה״ וגו׳.

ואם תאמר: מה דמיון דין שכתב רמב״ם לשאלת משה, כי דין רמב״ם המתיר הוא המקים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה׳ נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ. לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך, וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו.

אתה החילות להראות את עבדך וגו'. פירש"י פתח להיות עומד ומתפלל, פ"א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו החילות להראות מה הראה לו פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר ואח"כ פירש על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל אבל הקוראים פתח הפ"א בקמץ טעות בידם כי מאי קמ"ל כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח הל"ל היה עומד ומתפלל.

ורז"ל אמרו (ברכות לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו', ואח"כ אמר אעברה נא ביאור הדבר שכל צדיק יבקש מתנת חנם וישער בעצמו שכל מה שהקב"ה עושה עמו, חסד אל כל היום כי הקב"ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב"ה החנוני הגדול מקיף וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון וכמ"ש (איוב מא ג) מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב"ה המקדים והמתחיל בכל הטובות וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כ"א מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו' הורה כי הקב"ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו ובקש מתנת חנם. וזה שפירש"י את גדלך זו מדת טובך, ואת ידך החזקה הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר.

אדני ה׳. שני שמות אלו מנהיגי העולם. שם הוי׳ מהוה הכל היינו הליכות הטבע. ושם אדני בא לשדד הטבע כאדון העושה בשלו מה שרוצה וביארנו בס׳ שמות בכ״מ. וביקש משה שיכנוס לא״י באיזה מדה שתהא. אם אינו זוכה שתהי׳ במדת תפארת כימין משה במדבר תהי׳ בהליכות הטבע כמו שהחל בשנת הארבעי׳ כמש״כ בפ׳ חקת דאז החל להשתנות לאט לאט. וזהו סגולת התפלה להזכיר השם המיוחד לאותו דבר שמבקשין כדאי׳ במדרש תהלים עה״פ כי הוא ידע שמי וגו׳:

את גדלך. היא גדולת הטבע:

ואת ידך החזקה. לשדד הטבע. ומליצה זו בדרך משל כמו שאוחז את הגלגל ההולך בכח מים שוטף או אש. והוא בכחו עוצר את הגלגל זה נקרא יד חזקה וכך מכונה דרך הנס האוחז בגלגלי הטבע המתהלך בחזקה:

אשר יעשה כמעשיך. הוא הליכות הטבע שכתיב במע״ב בלשון עשיה כ״פ:

וכגבורתיך. מאחז בגבורה חוזק גלגלי הטבע לשנותם כאמור:

ה' אלהים אתה החלות, כי א' מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע"י חטא מי מריבה שלא האמינו בה' לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע"י יהושע, ולבל ישיב לו ה' שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א"א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז"א שגם בחייו נהג ה' עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י"ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא"כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע"י יהושע, וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ"י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד שטבע בידו החזקה כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך כמש"ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך, וכבר בארתי בכ"מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה' לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר"ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, עז"א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך, וא"כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא"כ אבקש:

ח רצ"ל דהא שם של ד' אותיות מדת רחמים הוא ואדני הוא מדת הדין ומפרש רחום בדין כלומר רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. אי נמי רצונו לפרש למה נקוד שם של ד' אותיות הכתוב כאן בנקודות שם אלהים דהיינו חטף סגו"ל וחול"ם וחיר"ק ולא נקוד כשאר שם של ד' ולכך נקט רש"י בלשון הקרא אדני אלהים אף על פי שכתיב יהו"ה כלומר שם של ד' אבל לפי קריאת נקודתו דומה כאלו כתיב אלהים ומפרש דלכך נקוד ידו"ד בנקודות אלהים שהוא מדת הדין אף על פי שידו"ד מדת הרחמים לומר לך רחום בדין והשם הראשון של אדני דכתיב בקרא לא כוון משה בו כלום רק פירושו רבוני והוא התחלת דבור ולפי לשון ראשון נראה לי מה שנקט רש"י אלהים לפי הקריאה של שם של ד' נקט ואף על גב דלעיל בפרשת לך לך כתיב נמי ה' אלהים מה תתן לי ולא מפרש רש"י כלום יש לומר דלעיל הכי קאמר הן מצד הדין הן מצד הרחמים אני מבקש שתתן לי בנים מאחר שאמרת לי לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול אבל הכא קשה למה לו להזכיר שם של אדנות שהוא מדת הדין:

ט דאם לא כן אתה הראת את עבדך וגו' מיבעי ליה כמו שמפרש והולך:

י וכתיב בתריה ויאמר ה' סלחתי כדבריך כלומר זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך:

כ לקבל שבים שגם זו מענין בקשתו:

ל שגם זו מענין בקשתו ולא כמו כי ביד חזקה ישלחם וגו' כי מה ענין זה לבקשתו:

מ וזהו מענין בקשתו ולא שפירושו שאין דומה לו כמו כי אין כמוך באלהים וגו' דמה ענין זה לבקשתו:

נ פירוש קטיגורין:

ס גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו כלומר מאחר שהחלות להראות אותי שתי המלחמות של סיחון ועוג הראני גם מלחמת ל"א מלכים: