אור החיים על דברים פרק ג

ויתן ה׳. אמר בידנו, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בפרק הרואה (ברכות נד:) דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו׳, משה כמה הוה וכו׳, שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה, עד כאן. והוא אמרו ויתן ה׳ פרוש, על ידי תקיעת ההר בצוארו. ואומר בידנו, שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים כמו (בראשית א:כו) ״נעשה אדם״, גם יד משה יד כל ישראל תחשב.

ההוא יקרא ארץ רפאים. פרשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה׳ לישראל, תקשה בריתא דספרי שאמרו ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״ פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, עד כאן, והלא בכלל מה שנתן ה׳ היא. ומה גם לדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ברבות (בראשית רבה מ״ד) שהרפאים זה חוי, ומצינו שמנאו הכתוב בכלל השבעה שנתן להם בעלותם מארץ מצרים, דכתיב: ״ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו׳ והחוי״ וגו׳ (שמות ג:יז), אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן.

ואם תאמר, והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה׳ שיתן להם בעלותם מארץ מצרים, והוא סיחון דכתיב (במדבר כא:כא) ״מלך האמרי״, וכתיב (במדבר כא:כה) ״וישב ישראל בערי האמרי״, וחזרה קשיתנו לדברי ספרי. זו אינו קשיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה׳ לאברהם, כמו שגלה הכתוב בפרוש שם (במדבר כא:כו) ״כי חשבון עיר סיחון״ וגו׳ ״והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו״ וגו׳, הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי, ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אמות שהגיע זמנם.

עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכנה נכלל במאמר ה׳ לאברהם ״ואת הרפאים״ (בראשית טו:כ), וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה׳ היא, שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי, וארץ עוג גם כן הרי קראה רפאים שהם החוי. ופרוש בריתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן (דברים ז:יג) הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה׳ שבעה עממין לאברהם, לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראויים לדור בהם. ויהיה זה כענין קדשת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדשה בארץ עצמה במקומותיה (כלים א:ו), ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה. והגם שנתן ה׳ אותה לאברהם, תהיה לשלל עמה, וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה, אבל לא לדירה.

והוא מה שאמרו בספרי ״לתת לנו״ – פרט לעבר הירדן. שם דקדק הכתוב לומר ״באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לתת לנו״ (דברים ו:כג), פרוש, הארץ אשר נשבע ה׳ שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדשה. ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקנזי והקדמוני, וכתיב (ירמיה מט:יז) ״והיתה אדום לשמה״, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג. אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה׳ לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה׳ הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל – יש לנהוג בה דין קדשה בשביל שנכבשה לפני ה׳.

ואת יהושע צויתי וגו׳. פרוש, צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך (דברים ג:כב) ״לא תיראום״, ואינו חוזר על מאמר ״עיניך הרואות״ כי בזה לא יצדק לשון צווי.

וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג, וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המחוש ממה שמבקש עזר בגבורים וה׳ הוא הלוחם, מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן. אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו׳ למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן, לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם. דקדק לומר הוא למעט מחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן ״חלוצים תעברו״. וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פרשתי בפרשת מטות, ועין בסמוך בפסוק ״את כל״.

בעת ההיא לאמר. טעם אמרו בעת ההיא, פרוש בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המחוש על דרך שפרשתי בפסוק הקודם לזה. ואמרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר ״לאמר״, פרוש, מכון המאמר הוא זה. עוד ירצה שצוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת שבעה עממין להסיר מורך מלבם.

את כל אשר עשה וגו׳ כן יעשה וגו׳. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה׳ לשני מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו׳, וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר, כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה׳. ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה׳ הוא הנלחם ולא החלוצים. ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע ״עיניך הרואות״ וגו׳ אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה, שאינו דומה זכות שנים עשר שבטים לזכות תשעה ומחצה, והוא עצמו שפרשתי בפסוק (במדבר לב:ו) ״ואתם תשבו פה״ שאמר לבני גד וראובן.

לא תיראום. הגם שמדבר ליהושע, אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל, לומר שלא יהיה אפלו אחד מישראל ירא מהם, כי ה׳ נלחם להם. ולמה שפרשתי ״לאמר״ לישראל, אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים.

חסלת פרשת דברים

ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא לאמר. צריך לדעת אמרו בעת ההוא. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי דברים כו) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו׳, לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזרה כבר נגזרה.

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (ספרי) שאמר משה לה׳ השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש. אכן פרוש אמרו ״בעת ההיא״ הוא זמן שנשבע ה׳ על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה, וכללו למשה בכלל שבועת הגזרה, כמו שאמר (דברים א:לז) ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם״. בעת ההיא התחנן לה׳ לבטל גזרתו ולהתיר השבועה, כרמוז במאמר ״אתה החלות״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לשון התרת שבועה, כאשר אבאר בסמוך. וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדוהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזרתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא. לזה אמר בעת ההיא פרוש, קודם שנתקימה הגזרה התחנן לה׳.

והגם שבתחלתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו, ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.). והוא אמרו לאמר פרוש, אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים. וזה עשה בחכמה, כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזרה שעליו, להיותו נקי וצדיק, מהתיר שבועת גזרת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה׳ עשה.

עוד נתכון לדיק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפלה: אחד, שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אמרו (משלי יח:כג) ״תחנונים ידבר רש״. ב׳, שיבקש ממקור הרחמים. ג׳, זמן התפלה, כדרך אמרו (תהלים סט:יד) ״ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון״. ד׳, שתהיה תפלתו מפרשת ולא תהיה סובלת פרוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר רבה פ״ז:כד) בההוא גוי וישראל וכו׳, וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון משה במאמרו כאן: ואתחנן – לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון. אל ה׳ – שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני. בעת ההיא – פרוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה׳ ״החל רש״ ארץ סיחון ועוג, וזה מכון לדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו׳, זה כנגד תנאי שלישי. לאמר – פרוש, פרש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ״בעת ההיא״ כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אמרו לאמר נמשכת עם ״אתה החלות״. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכון בלשון אחר, הוא אומר ״לאמר״ – פרוש, כונת המאמר היא זאת. כמו כן במה שלפנינו אמר ״לאמר״ להעירך על זה. ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ילקוט שמעוני יט) ״בעת ההיא״ כשאמר לו (במדבר כ:יב) ״לא תביאו את הקהל״ וגו׳, ויש שאמרו (מדרש רבה) כשאמר לו (במדבר כז:יח) ״קח את יהושע״ וגו׳. ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר ״בעת ההיא״, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

אדני אלהים. אמרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (שמואל א ג:יח) ״אדני הוא הטוב בעיניו יעשה״, פרוש, שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו, וכיון שכן – הטוב בעיניו יעשה ודאי. והוא אמרו ״אדני״, פרוש, הצלחתי וטובתי לך הוא.

ואמרו הוי״ה בנקוד אלהים, רש״י ז״ל פרש וזה לשונו: ״אדני אלהים״ – רחום בדין, עד כאן. וראיתי לרמב״ן שכתב על דבריו וזה לשונו: ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל״ף דל״ת והשני כתוב ביו״ד ה״א וכו׳, עד כאן. ואני אומר שלא נתכון רש״י על שם אדנות אלא על שם הויה, שהוא כתוב הוי״ה ונקוד בנקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי), וזה לשונו: הוי״ה רחמים, אלהים דין, עד כאן. פרוש, הכתיבה שהיא הוי״ה – רחמים, הקריאה שהיא אלהים – דין, ובזה אין כאן השגה.

וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין, לפי מה שפרשתי באמרו ״לאמר״ שנתכון בתפלתו לומר גם על ישראל, לזה אמר דין ורחמים. דין – למה שנוגע אל בטול גזרת משה, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא): משל למלך שבקש לשא אשה, שלח שלוחין לראותה, הלכו וכו׳, באו ואמרו לו ״אין כעורה ממנה״. שמע השושבין, אמר לו: ״מרי, אין נאה ממנה בעולם״. בא לשא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: ״נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה״. בא שושבין לכנס, אמר לו: ״אף אתה לא תכנס״. אמר לו השושבין: ״אני לא ראיתיה, ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה״ וכו׳. כך אמר משה לפני ה׳ וכו׳, עד כאן. הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכון בזכרון שם אלהים. ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לבטול הגזרה מעל ישראל, כמו שפרשתי בתבת ״לאמר״, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו.

עוד אפשר, כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין, הכרח לשתף מדת הרחמים, כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען, וכתיב (תהלים קמג:ב) ״כי לא יצדק לפניך כל חי״, לזה מתק הדין במדת הרחמים.

אתה החלות וגו׳. תיבת ״החלות״ פרשו רבותינו זכרונם לברכה בספרי בשלשה דרכים: לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אמרו (מלאכי א:ט) ״חלו נא פני אל״, ולשון התרה. וזה לשון ספרי: ״אתה החלות״ – אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג:י) ״הוצא את עמי״ וגו׳, ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו׳. דבר אחר – אתה פתחת לי פתח להתפלל, שאמרת לי ״הרף ממני״ וגומר, וכי תפוס הייתי בך וכו׳. וכפי זה מפרש ״החלות״ לשון תפלה. דבר אחר – התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן, עד כאן. קשה, בשלמא טענת ״התחלת״ וגם טענת ״אתה פתחת לי להתפלל״ הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו? שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו, ואין לך פתח גדול מזה. מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח, שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית.

ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות שבועות, וזה לשונו: מי שנשבע ולא נחם ובא לקים שבועתו, אם ראו בית דין שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחברו וכו׳, בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו׳ ומתירים לו, עד כאן. ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח, אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט. והוא מה שנתכון משה בטענתו לפני ה׳: אתה החלות, שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו, הגם שלא היה חפץ להתיר. והראיה – ששבעת ימים ה׳ אמר לו (שמות ג:י) ״לכה ואשלחך אל פרעה״, והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה, ונשא ונתן ה׳ עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו. וכמו כן יתיר ה׳ שבועת גזרת משה, והגם שאין כאן פתח, יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה, כאמרו ״אעברה נא ואראה״ וגו׳.

ואם תאמר: מה דמיון דין שכתב רמב״ם לשאלת משה, כי דין רמב״ם המתיר הוא המקים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה׳ נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ. לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך, וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו.

אעברה נא ואראה וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו נא, גם למה הצרך לומר ואראה וגו׳, הלא כשיעבר הענין מעצמו מובן שיראה וכו׳. ואולי שנתכון להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ, כאמרם זכרונם לברכה שהם שנים, א׳ לפי שהגיע זמנו של יהושע למלוך (תנחומא) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפלו כמלא נימא, ב׳ שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטא ויצטרך להשליך חמתו עליהם, וחשב ה׳ למשכן בשבילם הבית המקדש כרמוז בתבת ״משכן משכן״ כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה פנ״א), ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל, וכמאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט:א) בפסוק ״מזמור לאסף אלהים באו גוים״ וגו׳, מזמור – קינה מבעי ליה, אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל וכו׳, עד כאן. ואם היה משה בונה בית המקדש אמרו זכרונם לברכה (סוטה ט.) שלא היתה אמה ולשון שולטת בו, וזה יסובב לשפוך חמתו עליהם לכלותם, וכמו שפרשתי בפרשת דברים בפסוק (דברים א:לז) ״גם בי התאנף״.

לזה נתכון משה בדבריו להשיג על שני דברים אלו, כנגד המלכות שאינה נוגעת וכו׳ אמר אעברה נא פרוש, אעברה כדרך העוברים שלא בדרך שררה וכבוד, וכנגד מחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם, אמר ואראה, פרוש, לא לבנות אלא לראות לבד, ובזה הוסרו שני המחושים. ודקדק לומר תיבת נא פרוש הן עתה יעבר ממלכותו כדי להשיג תקוה זו.

עוד נתכון לבקש שימהר לעבור כל עוד שיש שהות ביום שעדין לא כלו לו ימיו. ולמה שכתבתי בפרוש ״בעת ההיא״ שנתכון אל זמן הגזרה של המרגלים, נתכון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדין ימיו רבים, ומתוך הדברים תשכיל שנתכון לבטל גזרת ישראל, כי גזרתם היתה שימותו במדבר ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ששים שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל שלא גזר ה׳ עליהם שימותו מיתת כרת:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,יג) כי הגואל המקוה לעם המקוים הוא משה עצמו, ובספר הזהר (חלק ב׳ ק״כ) גם כן רמזוה בפסוק ״מה שהיה הוא שיהיה״ (קהלת א:ט), והן הנביא משה ידע הדברים כי גלה ה׳ סודו אל עבדו נאמן ביתו שיבא זמן אחר שיעבר את הירדן אל הארץ וגומר, לזה דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבר עתה, והוא אמרו אעברה נא בזמן הזה.

עוד נראה לפרש אמרו אעברה נא, שנתכון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם זכרונם לברכה (דברים רבה) למה משה מת בחוצה לארץ, שהוא משום מתי מדבר להביאם לעולם הבא, משל וכו׳ יעין שם דבריו, לזה אמר אעברה פרוש דרך העברה, לא להשתקע רק אעברה ברגלי, וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה׳ קרבו ימיך למות, יבא אל המקום אשר יאמר ה׳ אליו:

עוד נתכון בלשון אעברה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא.) כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא. לזה אמר לו אעברה נא, פרוש, עתה בחיים לתועלת נפשי לתענוג המקוה שהוא עולם הבא.

אשר בעבר הירדן. הצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה, כדרך אמרו (תהלים קטז:ט) ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״, והצרך לפרט ההר הטוב והלבנון, לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (סוטה יד.) שכונת משה היה לקים מצוות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות, לומר שחפץ הוא לקים כל המצוות הנוהגות בכל המקומות.

עוד נתחכם משה לומר כדברים האלה, לבל יהיה מקום לה׳ לומר שיראה משם את הארץ ולא יצטרך לעבור, לזה פרט את כל המקומות שאין מציאות לראות כל זה מרחוק אם לא יעבור:

ויתעבר ה׳ וגו׳ ולא שמע וגו׳. כפל לומר ״ויתעבר״ ו״לא שמע״, גם הפסיק בתיבת למענכם בין מאמר ״ויתעבר״ למאמר ״ולא שמע״, שהיה לו לומר ״ויתעבר ה׳ בי ולא שמע אלי למענכם״. גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (דברים א:לז) גם בי התאנף ה׳ בגללכם. יתבאר על פי מה שפרשנו במה שאמר ״בעת ההיא לאמר״, שנתכון להתפלל על עצמו וגם על ישראל. לזה כנגד מה שנתכון בתפלתו על ישראל אמר ויתעבר ה׳ בי למענכם, פרוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי, פרוש למה שנוגע לי. ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה, מה שאין כן ישראל שהקציפו את ה׳ ונתחיבו כליה בעונותינו הרבים, לזה אמר ״ויתעבר״.

או ירצה על זה הדרך: ויתעבר ה׳ בי למות חוץ לארץ למענכם, מטעם הידוע, כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאמרם זכרונם לברכה. ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה, על דרך אמרו (צפניה א:טו) ״יום עברה היום ההוא״ שהוא יום המיתה. ואמרו ולא שמע אלי שלא רצה ה׳ שיכנס לארץ כל עקר, אפלו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר, כמו שפרשנו למעלה במאמר ״אעברה נא״.

ויאמר וגו׳ רב לך וגו׳ אל תוסף. כפל לומר ״רב לך אל תוסף״, בא להשיב לשני דברים הבאים בתפלת משה: כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך, רמז לו בתבת ״רב״ כי כלום טעם תפלת משה לעבר אל הארץ הוא כדי לקים מצוות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה, כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה׳, והוא אמרו ״רב לך״ ואינך צריך לשום תוספת זכות; וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו ״אל תוסף דבר״ וגו׳:

או נתכון לומר על זה הדרך, כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצוות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן, ומה זה הוא החלק? שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אמרו רב לך, פרוש הרבנות של קיום המצוה לך היא, ואם כן יש לך חלק עם כל אחד בכל מעשה אשר יעשו שם, ואשר על כן אל תוסף דבר בדבר הזה.

עוד נתכון במאמר רב לך להשיב על טענת ״אעברה נא״ שפרשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פרוש, הגדלה והרבנות היא מיועדת ומיחדת לך כל זמן שאתה בנמצא, ולא אפשר לתת הגדלה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תקון לטעם ״אין מלכות נוגעת בחברתה״ וכו׳ (ברכות מח:), ולדרך זה המאמר ״אל תוסף״ צריך לעצמו ואינו מיתר.

עוד נראה לפרש על זה הדרך ״רב לך״ לגופא, ואמרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהוא מאמר ״עלה ראש הפסגה״ וגו׳, פרוש לפי שאמר לו ה׳ ״עלה ראש״ וגו׳ שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ״ואראה את הארץ הטובה״, חש ה׳ שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי, וזה לך האות כי ה׳ שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו ״אל תוסף״ וגו׳ בדבר הזה פרוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבר פרוש, דבר זה מחלט הוא.

וראה בעיניך. הצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך, נתכון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאמרו אעברה ואראה, יעשה לו ה׳ נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה כל מה ששאל לראות אחר שיעבר, והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות, והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכנוי.

עוד ירצה, לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאלו הם לפניו, ולשלל דבר זה אמר ה׳ אליו ״וראה בעיניך״ ממש, פרוש בלא אמצעות דבר אחר.

וצו את יהושע. צריך לדעת מה היא מצוה זו, ובספרי אמרו (פנחס קל״ו) וזה לשונו: צוהו על הגבעונים, דבר אחר צוהו על המריבות וכו׳ עד כאן. ואין זה מפרש בכתוב, זולת אם נאמר שהם דברי קבלה. ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו אין צו אלא מלכות, דכתיב (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״ וגו׳, ועין מה שפרשתי בפרשת (שמות ו:יג) ״ויצום אל בני ישראל״ וגו׳. כמו כן בא מאמר ה׳ כאן למשה שבחייו ימלך יהושע על ישראל ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל.

ונשב בגיא וגו׳. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא להודיע במאמר זה, ומה קשר יש לו לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו. ורבותינו זכרונם לברכה בספרי ישבו הכתוב והביאו רש״י זכרונו לברכה, ולדבריהם זכרונם לברכה לא נתישב כונת אמרו ונשב כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור, גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ״ותצמד לבעל פעור״ (במדבר כה:ג).

ונראה שכונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחלת הפרשה ״ואתחנן אל ה׳״ וגומר, וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן ונשב בגיא, אין ישיבה אלא עכבה עד עולם. ואמרו בגיא לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות דכתיב (במדבר יג:יז) ״עלו זה בנגב״. ואמרו בית פעור רמז אחד מטעמי קבורתו שם (פרקי דרבי אליעזר פרק מו) כדי שיהיה מול עון פעור לבל ירים ראש לקטרג על ישראל: