בראשית מו, ד

ואנכי אעלך. הבטיחו להיות נקבר בארץ:

אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסֵּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָיךְ

אֲנָא הוּא דִבְמֵימְרִי אֵיחוֹת עִמָךְ לְמִצְרַיִם וְאֵיחְמֵי סִיגוּפֵיהוֹן דִבְנָךְ וּמֵימְרִי יַעֲלִינָךְ תַּמָן אוּף אַפִּיק יַת בְּנָךְ מִתַּמָן וּבְרַם יוֹסֵף יְשַׁוֵי יְדֵיהּ עַל עֵינָךְ

וטעם אעלך גם עלה. שיקבר בארץ ישראל:

ויוסף ישית ידו על עיניך. במותך כי כן מנהג החיים עם המתים:

אעלך גם עלה - כלומר: ארד עמך וגם עלה אעלך, כמו: וברכתם גם אותי.

גם עלה - שנקבר עם אבותיו במערת המכפלה.

ישית ידו על עיניך - על ענייניך וצרכיך ישתדל לעשותם, כדכתיב: ישית ידו על שנינו.

אעלך גם עלה. אחר שאעלך ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך שם כאמרו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה:

ישית ידו על עיניך. לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרי' הבלתי ראוים לקרוב אליך:

אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ירדו למצרים נמנה הקב"ה עמהם בעצמו ובכבודו שהרי בפרטן לא תמצא רק ס"ט וכתיב בשבעים נפש וגו' הרי שנמנה הקב"ה עמהם והיו שבעים וגם בעלותם עלו ששים רבוא חסר אחד ונמנה הקב"ה עמהם ועלה והיו שלמים. ד"א ואנכי אעלך גם עלה. לא תעלה על דעתך שתהיה שם ירוד כי אם גדול ומעולה תהיה שם:

גם עלה כתיב בה"א רמז לאחר ה' דורות יעקב לוי קהת עמרם משה:

ויוסף ישית ידו על עיניך יעצים עיניך כשתמות הבטיחו שלא ימות בחייו:

אנכי ארד עמך מצרימה. ע"ד הפשט הבטיחו שיהיה עמו באותה ירידה, ומפני זה אמר ארד עמך ולא אמר אורידך כשם שאמר אעלך. ואנכי אעלך. רמז לו שיקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות אשר שם שער השמים. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החיים וזהו כפל העליה.

ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא"י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה"ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו"ם נוחלי ג"ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות.

וע"ד הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה, רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם, וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות, ולא תרגם אנא אתגלי כענין (שמות לד) וירד ה' שתרגם ואתגלי ה'. ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, כי רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם, ומזה הזכיר בו לשון ירידה כפשוטו אע"פ שהיא מלה מורה על גשמות. ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וגם כן עלה אות ה"א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה"א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה"א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מ״ז:כ״ג-כ״ד) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה. והזכיר ה' מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל ט״ז:מ״ג) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה' אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר"ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה' פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה' מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה"א ג' בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע' מג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם סג) מי זה בא מאדום וגו'. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז׳:י׳) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מ״ה:ט׳) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה"א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה' את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה.

ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי ל״א:י׳) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה.

גם עלה לרבות עצמות שאר כל השבטים.

ויוסף ישית ידו על עיניך מנהג הוא שהחיים עושים עם המתים שסוגרים את עיניהם סמוך אחר הפטירה והיה מבטיחו שיוסף יהיה בפטירתו ויעזור לו להוציאו ממצרים להוליכו אל המערה. ד״א על עיניך על עניניך, מגזרת עין יעקב כלומר ישתדל לעסוק בצרכיך.

ויוסף ישית ידו. וכחו על עיניך לעבדך בין בחייך בין במיתתך לעשות מצותך:

על עיניך. על ענייניך שתצטרך כמו (ש"ב י"ו) אולי יראה ה' בעיני שהוא כמו בענייני בדוד כשהיה שמעי מקללו:

אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה טו:ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט:כט) ״כצאתי את העיר״.

ואולי שכונת דברי ה׳ היא על דרך אמרו (תהלים צ״א:ט״ו) ״עמו אנכי בצרה״, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אמרו אנכי ארד עמך מצרימה פרוש לשון מצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטנף. אלא שראיתי שאמרו זכרונם לברכה בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים, כאמרם (מגילה כט:) ״גלו למצרים שכינה עמהם״, וכן אמרו (תנחומא ויחי) ״וישתחו ישראל על ראש המטה״ לשכינה שהיתה וגו׳, ואמרו עוד (בראשית רבה צד:ט) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס״ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים.

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה. הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות ג,ו) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפלו שנים ואחד אמרו זכרונם לברכה כי מצויה שכינה. ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה׳ וכבוד ה׳ מלא המשכן (שמות מ:לה), מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפלו אלף. אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד ״כי גבה מעל גבה שמר״ (קהלת ה:ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם זכרונם לברכה כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה ״כצאתי את העיר״, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים.

והגם שבאורו יתברך לא יצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה, אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מפלאות, והבן.

ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך, שכפל לומר פעם שניה ״ואנכי״ ולא הספיק במה שכתב בתחלה ״אנכי ארד״ וגו׳, שנתכון לומר על הבחינה העליונה ״אעלך״ וגו׳, והוא סוד אמרו (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך״, והיא בחינת שכינה העליונה שנת היובל שנת המ״ט, והוא סוד מ״ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה.

עוד יכון באמרו ואנכי פעם שניה, רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אמרו (מכילתא בא) ״ויוציאנו ה׳״ וגו׳ – לא על ידי מלאך ולא וגו׳, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וגו׳, והוא אמרו ״ואנכי״ בכבודי אעלך וגו׳ (דברים ו:כא, שמות יג:טז).

וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו שתי עליות: האחת יציאת מצרים, והשניה שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים, שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו (בראשית מו:ג). ואמר תיבת ״גם״ לרמז תוספת הרבוי שיעלו בו ממצרים, בין בבחינת המעלה בין בבחינת הברורים שיבררו שמה ניצוצי הקדשה לאין קץ:

או ירצה גם עלה לרמז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועין בזהר (שמות ד׳) בפרוש פסוק ״יצאו כל צבאות ה׳״ (שמות יב:מא):

ויוסף ישית ידו וגו׳. נתכון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (בראשית לז:לה) ״כי ארד אל בני״ וגו׳, לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאת (קהלת י:ה) וגו׳.

עוד נתכון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיתו אלא לאחר מיתה, והוא אמרו ויוסף וגו׳. גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיתו, כדי שיקים דבר ה׳ שישית יוסף ידו על עיניו, ואם יצא אין הדבר יכול להתקים.

אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק (משלי כ ה) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע״כ נראה ה' אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ״ש (בראשית טו יב) ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה' אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע״י העינוי שאמרו פן ירבה והקב״ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ״ש (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה' אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח״כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע״כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב״ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע״כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר.

דבר אחר, בעליה הזכיר השכינה פנים ואחור, כי אמר ואנכי היינו השכינה, אעלך היינו עליית יעקב באמצע, גם עלה זו השכינה, אך לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כז) ע״כ לא נתקיים בהם יעוד זה, כי לא הלכה השכינה כ״א לפניהם שנאמר (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם, ע״כ מסיק במדרש (ילקו״ש בא יב קצט) הה״ד ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה, פי' הדבר הוא, לפי שלא היתה השכינה כי אם לפניהם ע״כ הוצרכו לאכול בחפזון כדי למהר הליכתם אחרי השכינה, כמי שהולך אחרי איזו אדם המוליכו צריך לילך אחריו במהירות שלא יתרחק מן ההולך לפניו, אבל מ״מ דבר אלהינו יקום לעולם ויתקיים יעוד זה לעתיד, שלא יצטרכו לילך בחפזון כי יהיו מסובבים מן השכינה פנים ואחור, כמ״ש (ישעיה כב יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו פנים ואחור, והוא היעוד הנאמר כאן ואנכי אעלך גם עלה.

ארד עמך. להשגיח עליך ביחוד:

ואנכי אעלך גם עלה. שתי עליות היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לא״י. וגם עלה עליה רוחנית שביציאת מצרים יעלו במ״ת ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים:

ויוסף ישית ידו על עיניך. לא נתבאר תכונת הבטחה זו. הרשב״ם וספורנו פירשו על צרכיו וזה אינו אלא הבטחה קלה. וגם יוסף אמר בעצמו וכלכלתי אותך שם. והראב״ע פי׳ במותך ואינו מובן ג״כ הלא כל בניו יחיו לפניו ואדרבה יבואר להלן מ״ו ל׳ שיעקב הוצרך להתפלל שלא ימות יוסף בחייו. אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו ע״ז ומבואר בפ׳ ברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד. ופי׳ בטח להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו כמדת יעקב בהפלגה כמ״ש לעיל כ״פ וע׳ לעיל ל״ב כ״ו. ופי׳ בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אוה״ע. כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ול״ז א׳. וכך הוא רצונו של הקב״ה כמ״ש ריש שירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים וגם אהבת השלום באה ע״י ת״ח המרבים שלום וכאשר ביארנו בפ׳ ברכה בפסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ אף שמיו יערפו טל. וא״כ הי׳ עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה שבהם הי׳ עיקר תורה ועבודה אבל במצרים לא נשמר עין יעקב כ״א ע״י יוסף. היינו מדת בטח בא ע״י גמ״ח ובקשת אהבה יתירה של יוסף כמו שאמר יעקב בברכת יוסף כמבואר להלן מ״ט כ״ד. ולענין בדד. השתדל יוסף בכחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד. ואע״ג שאח״כ קלקלו ישראל ואמרו נהי׳ כמצרים כמבואר בש״ר פ״א. שהפרו ברית מילה משום זה הטעם. זה אינו סותר ההבטחה שהרי ע״י בחירה שלהם הופרה כמו שהי׳ בא״י ג״כ בהמשך הימים אבל ההכנה הית׳ מתוקנת באופן שלא יהיו מוכרחים לכך:

ע דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל: