בראשית מו, ג

אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:

וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשֵׁוִּנָּךְ תַּמָּן

וַאֲמַר אֲנָא הוּא אֵל אֱלָהֵיהּ דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְמֵיחוֹת לְמִצְרַיִם עַל עֵיסַק שִׁעֲבּוּדָא דִי פְּסָקִית עִם אַבְרָהָם אֲרוּם לְעַם סַגִי אֲשַׁוִינָךְ תַּמָן

מרדה. מקור והוא חסר הפ"א כמו אשר תנה הודך:

אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה וזה כי לגוי גדול אשימך שם כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתני' בכנעני' ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרי' לאכול את העברים לחם ובכן יהיו לגוי נבדל כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם:

אנכי האל אלהי אביך. שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״א:י׳) אל תיראי תולעת יעקב וגו', וכתיב (שם מא) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך.

אלקי אביך הקב״ה נגלה על יעקב בלשון שכבדו כדכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק.

אל תירא מרדה מצרימה אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא לפי שהיה יעקב מתיירא ואומר עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה אם לאביך הזהרתי באתי לך להבטיחך אם קרבו ימי שעבוד ועינוי גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך ואעשך לגוי גדול. היינו כי לגוי גדול אשימך שם.

אנכי האל אלהי אביך שמנעתיו לירד למצרים ועכשיו אתה יורד אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה מלשון כעלות גדיש בעתו לומר מיתתך לא תהיה על ידי מלאך אלא על ידי בנשיקה ולזה סמך לו ויוסף ישית ידו על עיניך שכן דרך הבנים לשים היד על עיני האב כשמת:

אל תירא וגו׳ כי לגוי וגו׳. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כונת ה׳ באמרו ״אל תירא״ במה מסיר ממנו המורא, ואם כונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה, כי שם נשתעבדו בניו בענוי ועבודה קשה. עוד קשה אמרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אמרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר ״כי גוי גדול אשימך״ וגו׳:

אכן כונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזרת הגלות עליהם, דכתיב (בראשית טו:יג) ״כי גר יהיה זרעך״ וגו׳, ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפרש בדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב). אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות, לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה. אשר על כן נגלה אליו ה׳ ואמר לו ״אנכי אלהי אביך״, נתכון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד וענוי, כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה. ולצד שיחשב יעקב לחזר ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכשר והוא אחר עבור שנת רעב, והבטחתו יתברך שאומר לו ״אל תירא״ היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם, פרוש, רוצה אני לשום אותך שם לצרך גוי גדול.

ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב״י ואנשי סודו (לקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדשה המפזרים בענפי הקלפה, וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תקף הטמאה, שם הוא שבית חלקי הקדשה הרבים והעצומים, כי לערך גדל הטמאה יהיה בקרבה חלקי הקדשה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון ששלטה שפחה רעה בניצוצי הקדשה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר זכרונם לברכה (לקוטי תורה וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קלפת מצרים, ואליו אמר משה נביא ה׳ (דברים ד:ח) ״ומי גוי גדול״ וגו׳. ולזה עצמו יכון ה׳ בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקלפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה, כי בעצם קדשתו ישאב כל ענפי הקדשה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא יוצאי חלציו, ואותם ששים רבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעני מצרים ויצאו מזקקים. וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב, ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד וענוי, ועודנו בצער קבורת הארץ, לזה אמר ״אנכי ארד עמך וגו׳ ואנכי אעלך״ וגו׳.

עוד יכון לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקים השעבוד והענוי במצרים, שבזה יהיה הדבר כבד על בניו, כי ״לגוי גדול״ וגו׳ שהוא שם, ומכרח הדבר להיות כן.

אלהי אביך. כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק. אבל זה יהי׳ במצרים כאשר באמת הי׳ בתחלת בוא יעקב למצרים עלה הנילוס וחדלה גזרת הרעב לרגלו וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה כדאי׳ בפ׳ יוה״כ. ובב״ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים ועוד הרבה. וזהו שאמר אל תירא מרדה מצרימה. כמו שביקש יוסף. אלא שסירב יעקב משום שהי׳ ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. ורק בא״י מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. משא״כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא ח״ו נשקע עין ישראל. וע״ז הבטיחו ה׳ אל תירא וגו׳.

כי לגוי גדול אשימך שם. לדרשות חז״ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפ״ע. ולא משוקעין במצרים. ולפי הפשט משמעות גוי בכ״מ אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפ״ע כמ״ש כ״פ. ובמצרים נעשו מוכשרים לזה וע׳ מ״ש בס׳ דברים ל״ב ח׳:

ויאמר אנכי האל אלהי אביך. שאלהותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, א"ל ה' אל תירא. א] התירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר כי לגוי שיהיו גוי מצוינים כמ"ש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם אמר גדול. ג] פן לא תשרה שם האלהות עליו, אמר אנכי ארד עמך מצרימה. ד] כתב רי"א שירא פן יקבר שם אמר ואנכי אעלך. ה] פן ישארו שם בניו לעולם, אמר גם עלה בעת הגאלה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר ויוסף ישית ידו על עיניך: