בראשית לב, טו

עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צורך הנקבות ובבראשית רבה (עו ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין

עִזֵי מָאתָן וּבַרְחֵי עַשְרִין רְחִילֵי מָאתָן וְדִיכְרֵי עַשְרִין

עזים מאתים. בצאן שם הנקבות עשר לזכר. ולפרים ד' ולעיירים שנים. כי ידע תולדתם:

עזים מאתים כל הפסוק מסיים במ"ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם שבשביל הבהמות ששלח לעשו הם תק"ן קרבנות בשנה וחוץ התמידים כדמפרש בפרשת פנחס והם ח' ממי"ן וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל ד"א לכך מסיים הכל במ"ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן:

עזים מאתים ותישים עשרים וגו' כל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן. לפיכך קדמו מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה:

עזים מאתים ותישים עשרים. הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיהו נ׳:ח׳) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט"ו הזכרים וט"ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.

ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י"ב חדש.

והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:ה׳) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א׳:י׳) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.

והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע"י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כ״ז:כ״ט) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.

ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה.

עזים מאתים וגו'. הזכרים לפי שראוי לנקיבות:

עזים מאתים וגו׳. שמעתי ממורי זקני זכר צדיק וקדוש לברכה, שנתכון יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון שעיר שעולה בו תק״ף, ולזה שלח בחשבון עזים ורחלים ת״מ וגמלים שלשים עם בניהם הם ששים, הרי ת״ק, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלשים הרי תק״ף, לשבר תקפו.

ק (נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא: