בראשית ל, ו

דנני אלהים. דנני וחיבני וזכני:

וַאֲמֶרֶת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ דָּן

וַאֲמַרַת רָחֵל דָן יְתִי יְיָ בִּרְחִימוֹי טַבְיָא וּלְחוֹד שָׁמַע בְּקוֹל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִידַן עַל יַד שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹח דְמִן זַרְעֲיָיתֵיהּ וְלָא מָסַר בִּידֵיהּ יַת עַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי בְּגִין כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ דָן

דנני. דגושה הנו"ן לחסרון הנו"ן הנוסף:

דנני אלהים. צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון:

וגם שמע בקולי. ואע"פ כן קבל תפלתי:

ויתן לי בן. חוטרא לידא ומרא לקבורה (יבמות פ' הבא על יבמתו) כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמרו האשה וילדיה תהי' לאדוניה לפיכך לא שעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמ' אישה כאמרו הנה שפחתך בידך ובכן היו כלם בני יעקב לירשו והיו כלם רצוי' לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו והפך זה היה בישמעאל כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע:

ותאמר רחל דנני. כשילדה בלהה שפחת רחל הבן הראשון אמרה רחל דנני אלהים. וראוי לאדם ליזהר בדבריו כולם אף כי בתחילת דבריו. וכבר דרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם. ואלו הם נחש ושר האופים ועדת קרח והמן. וכבר ידעת אחרית רחל שמתה בלדתה כי מדת הדין נמתחה כנגדה.

ויש לך להבין איך קראה שמו דן כי פירשה בשמו מה שרמזה לאה בשם ראובן. ולפי שמדת הדין כלולה ברחמים לכך הוסיפה עוד לומר וגם שמע בקולי כנגד שמעון. והשני קראתו נפתלי כנגד ה' הצדיק, וגם זה ממטה למעלה.

דנני שנתעקרתי, וגם שמע בקלי שזכיתי לבנים.

דנני אלקים. שפטני אלקים על עוונותי יושטיש"א מי"י (justissa moi, er richtet mich) שלא נתן לי פרי בטן וגם שמע בקול תפלתי לתת מקצת שאילתי:

על כן קראה שמו דן. כל מי שנאמר בו ע״כ היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון ע״כ לא נאמר כ״א בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים והלוקח נקמות עמו צריך ג״כ אוכלוסין, ומטעם זה נאמר (דברים לג כב) דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל ג״כ לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכ״ש שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים כי ממנו משרתי אלהינו וברוב עם הדרתם אך שהיה הארון מכלה בהם. י״א שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם וע״כ לא פרו ורבו כל כך, ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון, ע״כ פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב, ואין צורך לזה כי לעולם הארון הקודש הסבה כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, ע״כ אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, וע״כ נהגו המצרים כבוד בשבט לוי כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, וע״כ לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה וע״כ לא היו גם בכלל כן ירבה, וטעמו של דבר שכל מי שהיה בכלל פן ירבה ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב״ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם, אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב״ה להרבותם כנגד הטבע על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ כי כל שפרע חוב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, היה בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקל להבין.

וגם שמע בקלי. לשון זה במקום שמדבר על הקב״ה שהוא שמע בקול. משמעו שראה צרת לבבה. וע״כ שומע בקול אע״ג שאינו מתוקן כ״צ אבל הרי הוא בא מעקת הלב וכמו שביארנו בס׳ דברים א׳ מ״ה בפסוק ולא שמע ה׳ בקולכם. והראתה לדעת שמבינה שלא בצדק דברה ליעקב אבל מרוב צערה דברה ורחמנא לבא בעי ויודע צערה:

על כן קראה. ראתה ברוה״ק שיהיה אותו הולד ביחוד ראוי לזה השם וכדאית׳ ריש פסחים ההוא דאמר דונו דיני ש״מ מדן קאתי. וע׳ מש״כ בברכות יעקב ומשה לזה השבט:

דנני אלהים. ר"ל מדה"ד שפטני ועצרני מלדת, ובכ"ז זכני קצת במה ששמע קול תפלתי במקצת ויתן לי בן:

ע (קצ"מ), ב"ר (פ' ע"א י"א) דנני וחייבני ורחל עקרה (לעיל כ"ט ל"א) דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועי' בהרא"ם):