במדבר ט, יב

לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּהּ כְּכָל גְזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ

לָא יְשַׁיְירוּן מִנֵיהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּיהּ כְּכָל אַחְוָיַית גְזֵירַת פִּסְחָא דְנִיסָן יַעַבְדוּן יָתֵיהּ בְּרַם בְּפִסְחָא דְנִיסָן הִינוּן יֵיכְלוּן פַּטִירֵי וְקוּרְבַּן פִּסְחָא לָא יַעַבְדוּן מְטוֹל דְסוֹאָבוּתְהוֹן בְּהוֹן וּבְפִסְחָא דְאִיָיר יִידְכּוּן וְיִקְרְבוּן יָתֵיהּ

לא ישאירו ממנו. ולא כתיב ולא תותירו כמו בפ״ר היינו משום דכבר נתבאר בספר שמות י׳ ט״ו דנותר משמעו שניתותר ממילא ולא בכונת המותר. אבל השארה משמעו שבכונה משאיר. מש״ה בפ״ר דאפשר להרבות מנוים עליו ונזהרים להרבות מנוים באופן שלא יבא לידי נותר. משא״כ פסח שני אפשר שלא ימצא מנוים עליו כ״כ. ובע״כ יבא לידי נותר ואין אזהרה אלא שלא ישאירו בכונה :

ככל חקת הפסח. היינו כפרשה זאת חקת הפסח דמיירי באכילה:

יעשו אותו. מיותר לדרשה כדאי׳ שם דצ״ה שאין שוחטין אה״פ על היחיד דכמה דאפשר להדורי מהדרינן ופרש״י בפ״ש. ומהדרינן לטמא אחד בשרץ כדי שלא יהי׳ יחיד :