ספר הזוהר – פרשת בלק

פרשת בלק - זהר

וירא בלק בן צפור וגו' (במדבר כב ב) ר' שמעון אמר וירא - מאי ראיה חמא? ראיה ממש! חמא במשקופא דחכמתא וחמא בעינוי. חמא במשקופא דחכמתא - כמה דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון (בראשית כו ח). מאי בעד החלון? כמה דאת אמר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא (שופטים ה כח) - דא חלון דחכמתא דזנבי שוליהון דככביא, ואינון חלוני דחכמתא. וחד חלון אית דכל חכמתא ביה שריא, ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא. אוף הכא וירא בלק - בחכמתא דיליה.

בן צפור כמה דאמרו. אבל בן צפור ממש! דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור. נטיל צפור. מכשכש בעשבא. מפרח באוירא. עביד עובדין ולחיש לחישי - וההוא צפור הוה אתי, וההוא עשבא בפומיה מצפצפא קמיה, ואעיל ליה בכלוב חד. מקטר קטרתין קמיה ואיהו אודע ליה כמה מלין. עביד חרשוי ומצפצפא עופא ופרח וטס לגבי גלוי עינים ואודע ליה. ואיהו אתי. וכל מלוי בההוא צפור הוו.

יומא חד עבד עובדוי ונטיל ההוא צפור ופרח ואזיל ואתעכב ולא אתא. הוה מצטער בנפשיה עד דאתא. חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה ואוקיד גדפוי. כדין חמא מה דחמא ודחיל מקמייהו דישראל. מה שמיה דההוא צפור? ידוע. וכל אינון דמשמשי וידעי לשמשא בההוא צפור - לא ידעין חרשוי כמה דהוה ידע בלק. וכל חכמתא דהוה ידע - בההוא צפור הוה ידע! והכי הוה עביד: גחין קמיה וקטיר קטרתא, חפי רישיה וגחין ואמר. איהו אמר "העם", וצפרא אתיב "ישראל". איהו אמר "מאד" וצפרא אתיב "רב", על שום רב עלאה דאזיל בהו. שבעין זמנין צפצפו דא ודא. איהו אמר "דל" וצפרא אמר "רב". כדין דחיל דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא (במדבר כב ג) - רב הוא ודאי!

ובזיני חרשין דקסדיא"ל קדמאה אשכחן דצפרא דא הוו עבדין ליה בזמנין ידיען מכסף מערב בדהבא. רישא דדהבא. פומא דכסף. גדפוי - מנחשת קלל מערב בכספא. גופא דדהבא, נקודין דנוצי בכסף, רגלין דדהבא. ושויין בפומא לישן דההוא צפור ידו"ע ושוין לההוא צפרא בחלון חד, ופתחין כוין לקבל שמשא. ובליליא - פתחין כוין לסיהרא. מקטרין קטרתין ועבדין חרשין ואומאן לשמשא. ובליליא אומאן לסיהרא. ודא עבדין שבעה יומין. מכאן ולהלאה - ההוא לישנא מכשכשא בפומא דההוא צפרא. נקדין לההוא לישנא במחטא דדהבא והיא ממללא רברבן מגרמה! וכלא הוה ידע בלק בצפור דא. על דא בן צפור. ובגין כך חמא מה דבר נש אחרא לא יכיל למנדע ולא יכיל למחמי.

כתיב אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח כג). אית לן לשוואה לבא למהימנותא דקב"ה, דכל מלוי מלי קשוט ומהימנותא סגיא! דכיון דמלה אמר - כלא אתעביד. ודא בר נש דחיק לבא ואמר לכמה שנין ולכמה זמנין ישתלם דא דאיהו כך. כפום רברבנו דיליה דכל עלמין מליא יקריה - הכי הוא מלוי. בר נש זעיר וכל מלוי אינון לפום שעתא - הכי הוא לפום שעתא. אבל בתיובתא ובעותא ובעובדין טבין ובדמעין סגיאין - איהו קדישא רב ועלאה על כל עלמא! אזהיר נהוריה וקמיט קדושתיה לגביה דבר נש למעבד רעותיה.

אָמַר אֲדֹנָי לזמנא דאתי זמין קב"ה לאתערא ולאתבא מבשן כל אינון דקטלו לון חיות ברא ואכלו לון. (חסר)...

...בגין דאית בעלמא אתר מותבא דכל חיון רברבן וטורין רמאין וסגיאין וטמירין אלין באלין. וערוד מדברא תקיפא תמן. איהו עוג - בין ערודי דמדברא הוה, ושכיח תמן תוקפא דיליה, בגין דהוה מלך הבשן - דכל מלכי עלמא לא יכלין לאגחא קרבא ביה בגין תוקפא דבשן. ואתא משה ואגח ביה קרבא. סיחון - סייחא דמדברא הוה סיחון, ורחצנו דמואב עליה הוה כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי (במדבר כא יג).

תא חזי בשעתא דחריבו ישראל קרתא דסיחון - כרוזא אתעבר במלכו דשמיא, "אתכנשו גוברין שלטנין על שאר עמין ותחמון מלכו דאמוראה היך אתחרב!". בההיא שעתא כל אינון שלטנין דהוו ממנין על שבע עממין אתכנשו ובעו לאהדרא מלכו ליושנה. כיון דחמו תוקפא דמשה - אהדרו לאחורא. הדא הוא דכתיב על כן יאמרו המושלים באו חשבון (במדבר כא כז) - אינון שלטונין ממנן עלייהו דאתכנשו והוו אמרי באו חשבון - מאן הוא דין דחריב לה. תבנה ותכונן כבקדמיתא ותהדר מלכו ליושנה. כד חמו גבורתא דמשה ושלהובא דמלכו אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון (במדבר כא כח). כיון דכתיב מחשבון - אמאי מקרית סיחון? דהא קרית סיחון - חשבון הוה! דכתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי (במדבר כא כו)? אלא שלהבוא דמלכא שמיא נפק וחריב כלא! בשעתא דאינון אמרין תבנה ותכונן עיר סיחון סתם, ולא אמרו חשבון דחשיבו דבגין כך יתבני למותבא דאמוראה -- כדין אתיבו ואמרו "לא יכילנא". מאי טעמא? בגין דכל ארחין ושבילין אסתתמו בתקפא דרב עלאה דלהון. אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה - הא אש יצאה מחשבון. אי נהדר ונימא סתם קרית סיחון - הא להבה יצאה מקרית סיחון. ודאי כיון דההיא שלהובא דאשא שריא תמן עלה - לית מאן דיכיל לה לאהדרא לה ליושנה, דהא מכל סטרין לית לן רשו. מכאן ולהלאה אוי לך מואב! (במדבר כא כט) - דהא ההוא דהוה מגן עלך אתבר.

ובגין כך מואב כיון דחמו דמגן דלהון אתבר - כדין ויגר מואב מפני העם מאד (במדבר כב ג). מאי מאד? יתיר ממותא. כי רב הוא - דהא כדין איהו הוה רב, ורב הוה זעיר דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א ב). וישראל הוה רב באתר עשו דכתיב ביה ורב (בראשית כה כג). מאי טעמא? בגין דחמו דשלטו ישראל עילא ותתא דכתיב את כל אשר עשה ישראל לאמורי - "אשר עשה ישראל" מבעי ליה! מאי את כל? לאסגאה עילא ותתא! עילא - דאפּילו משלטניהון רברבין ושלטנין דלעילא, ואפּילו משלטניהון רברבנין ושלטנין דלתתא. ועל דא את כל אשר עשה. ועל דא כי רב הוא - באתר דרב בוכרא קדישא דכתיב בני בכורי ישראל.

ואי תימא דקב"ה בעא הכי ולאו מן דינא - תא חזי! עשו קליפה הוה, וסטרא אחרא הוה. כיון דנפק קליפה ואתעבר - הא מוחא שכיחא. ערלה קדמאה קאי לבר. ברית איהו רב ועלאה ויקירא מכלא, ואיהו אתגלי לבתר:

ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו' (במדבר כב ד). ר' חייא פתח ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יהו"ה וגו' (זכריה ג א). כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא אורחוי בהאי עלמא ולמהך בארח קשוט! בגין דכל עובדוי דבר נש כתיבין קמי מלכא. ורשימין קמיה כלהו במניינא. ונטורי קיימין וסהדין ותבעי דינא תריצין. ודיינא קיימא לקבלא סהדותא. ואינון דטענו טענתא - מרחשן. ולא ידיע אי יהכון מימינא ואם ישמאלון משמאלא. דהא כד רוחי בני נשא נפקי מהאי עלמא - כמה אינון מקטרגין דקיימין קמייהו וכרוזין נפקין, הן לטב הן לביש, כפום מה דנפיק מן דינא.

דתניא בכמה דינין אתדן בר נש בהאי עלמא - בין בחייוי בין לבתר. דהא כל מלוי בדינא אינון. וקב"ה תדיר ברחמנו, ורחמוי על כלא. ולא בעי לדיינא בני נשא כפום עובדיהון דהכי אמר דוד אם עונות תשמר יה אֲדֹנָי מי יעמוד (תהלים קל ג). הכא אית לאסתכלא כיון דאמר אם עונות תשמר יה - אמאי אדני? אלא תלת דרגין דרחמי אדכר דוד הכא. אם עונות תשמר יה - אם חובין סגיאו עד דסלקין לעילא לגבי אבא ואמא - הא אדני דאיהו רחמי! ואי שמא דא אע"ג דאיהו רחמי יתער בדינא וכל דרגין אסתימו בדינא - דרגא חדא אית דנהדר לגביה, דכל אוותין מניה נפקין - איהו יחוס עלן! ומאן איהו מי - מי יעמוד ודאי! מי ירפא לך (איכה ב יג). ועל דא יה אדני. אי אלין שמהן יסתמון מנן - מי יעמוד! דכל ארחין דתיובתא פתיחן מניה.

תא חזי יהושע בן יהוצדק צדיק גמור הוה! גברא דהוה עאל לפני לפנים! דעיילוהו למתיבתא דרקיעא. אתכנשו כל בני מתיבתא תמן לעיינא בדיניה. וכך ארחוי דההוא מתיבתא דרקיעא כד עיילי ליה לדינא - כרוזא נפיק ואכריז "כל בני מתיבתא עולו לאדרא טמירא!". ובי דינא מתכנשי. וההוא רוחא דבר נש סלקא על ידא דתרי ממנן. כיון דעאל - קריב לגבי חד עמודא דשלהובא מלהטא דקיים תמן, ואגלים ברוחא דאוירא דנשיב בההוא עמודא.

וכמה אינון דסלקין לון תמן! בגין דכל אינון דמשתדלי באורייתא ומחדשי בה חדושין - מיד אכתוב לגבי בני מתיבתא אינון מלין. כדין כל אינון בני מתיבתא אתאן למחמי ליה. אינון תרין ממנן נפקין וסלקין ליה לההוא מתיבתא דרקיעא - מיד קריב לגבי ההוא עמודא דאגלים תמן. עאל למתיבתא וחמאן ליה. אי מלה כדקא יאות - זכאה איהו! כמה עטרין מנצצן מעטרין ליה כל בני מתיבתא! ואי מלה אחרא הוה - ווי ליה לההוא כסופא! דחיין ליה לבר וקאים גו עמודא עד דעיילי ליה לדינא - רחמנא לשיזבן.

ואית אחרנין דסלקין לון תמן כד קב"ה בפלוגתא בבני מתיבתא ואמרי "מאן מוכח? -- הא פלוני דאוכח מלה!". כדין סלקין ליה תמן ואוכח ההוא מלה בין קב"ה ובין בני מתיבתא. ואית אחרנין דסלקין לון תמא לדינא, ודיינין ליה תמן לבררא לון וללבנא לון.

אמר ליה רבי יוסי, אי הכי בלא דינא אתפטר בר נש ואסתלק מהאי עלמא!? ואי בדינא אסתלק - אמאי אתדן זמנא אחרינא? אמר ליה, הכי אוליפנא והכי שמענא - דהא ודאי בדינא אסתלק בר נש מהאי עלמא! אבל עד לא ייעול למחיצתהון דצדיקיא - סלקי ליה לדינא ותמן אתדן בההוא מתיבתא דרקיעא. ותמן קיימא ההוא ממנא דגיהנם לאסטאה. זכאה איהו מאן דזכי מן דינא! ואי לאו - ההוא ממנא דגיהנם נטיל ליה בשעתא דמסרין ליה בידוי, ומקלע ליה מתמן לתתא כמאן דמקלע אבנא בקוספיתא דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וגו' (ש"א כה כט). ושדי ליה לגיהנם וקביל עונשיה כפום מה דאתדן.

תא חזי ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך וגו' (זכריה ג א) - דסליקו ליה לדינא גו ההוא מתיבתא דרקיעא בשעתא דאתפטר מהאי עלמא. עומד לפני מלאך יהו"ה - דא הוא ההוא נער ריש מתיבתא דאיהו חתיך דינא על כלא. והשטן - מאי והשטן? ההוא דממנא על נפשתא בגיהנם, דתיאובתיה למיסב ליה, ותדיר קיימא ואמר "הב הב" - הבו חייבין לגיהנם. לשטנו - לאדכרא חובוי.

כדין ויאמר יהוה אל השטן יגער יהוה בך השטן ויגער יהוה בך (זכריה ג ב) - תרין גערות אמאי? אלא חד לדומה, וחד לההוא דנפקא מגיהנם דקיימא תדיר לאסטאה.

תא חזי ההוא שטן עלאה נחית כמה דאוקמוה דאגלים בדיוקנא דשור, וכל אינון רוחין בישין דאתדנו לאעלא בגיהנם - לחיך לון ברגעא חדא וחטף לון, ונחית ויהב לון לדומה לבתר דבלע לון. ודא הוא דכתיב ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור (במדבר כב ד) - דאשתמודע, השור דקיימא לביש על כל בני עלמא. את ירק השדה - אינון רוחין דבני נשא דאינון ירק השדה. השדה - ההוא שדה דאשתמודע.

אמר ר' יוסי, אי הכי חכים הוה בלק! אמר ליה ודאי! והכי אצטריך ליה למנדע כל ארחוי דההוא שור. ואי לא ידעי להו - לא יכיל למעבד חרשוי וקסמוי. א"ר יוסי ודאי הכי הוא ויאות אמרת! ותוקפיה דההוא שור מכי מכריזו על התבואה... (חסר כאן)...כל אינון יומין דמכריזין, וכל יומין דמכריזי על רוחיהון דבני נשא. ואינון יומי ניסן ויומי תשרי והא אתמר.

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא. מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא. אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא. ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. אמרה ליה אמיה: "קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן!". קריב לגבייהו. עד לא קריב - אהדר לאחורא. אמר ליה לאמיה: "לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע! והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה - בנדוי הוא כל ההוא יומא". שמעו אינון ותווהו! ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו "ודאי הכי הוא! ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה". אמרו ליה: "ברי במה ידעת?". אמר להו: "בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו". תווהו. יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא.

ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל. אמר להו: "אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון - לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות! ומאן דבריך בידים מזוהמות - חייב מיתה!".

פתח ההוא ינוקא ואמר: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' (שמות ל כ). ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן חייב מיתה. מאי טעמא? בגין דידוי דבר נש יתבין ברומו של עולם! אצבעא חדא אית בידא דבר נש ואיהו אצבעא דארמא משה.

כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית (שמות כו כו), וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח). ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא, דלא הוה בכללא דאינון חמשה -- לאו הכי! אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה הוה! תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעיתא. הוא הוה בריח התיכון - עמודא דיעקב, רזא דמשה.

לקבל דא חמש אצבעאן בידא דבר נש. והבריח התיכון באמצעיתא רב ועלאה מכלא - ביה קיימין שאר אחרנין. ואינון חמש בריחין דאקרון 'חמש מאה שנין' דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא. ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה. אי כל דא אית בהו - לית דינא למהוי בנקיו כד מברכין בהו לקב"ה?! בגין דבהו ובדוגמא דלהון מתברך שמא קדישא! ועל דא אתון דחכמיתו טובא - היך לא אשגחתון להאי ולא שמשתון לר' שמעיה חסידא?! ואיהו אמר כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא, דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן. ועל דא מים אחרונים חובה - וחובה אינון.

תווהו ולא יכילו למללא.

אמר ר' יהודה: "ברי שמא דאבוך מאן הוא?" שתיק ינוקא רגעא חדא. קם לגביה אמיה ונשק לה. אמר לה: "אמי! על אבא שאילו לי אלין חכימין. אימא לון?". אמרה ליה אימיה: "ברי, בדקת להו?". אמר: "הא בדקית ולא אשכחית כדקא יאות". לחישא ליה אמיה ואהדר לגבייהו. אמר להו: "אתון שאלתון על אבא, והא אסתלק מעלמא. ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא - איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדישי עליונין - היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו?! אבל בקדמיתא חמינא בכו, והשתא חמינא בכו! דאבא לא חמא חמרא דלא טעין אבתריה חמרא למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו - לא אימא מאן הוא אבא!"

אמר רבי יהודה לר' יצחק: כדדמי לן האי ינוקא לאו בר נש הוא! אכלו וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא וחדושי אורייתא. אמרו: הב ונבריך! אמר להו: יאות אמרתון! בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה!

פתח ואמר: אברכה את יהו"ה בכל עת וגו' (תהלים לד ב). וכי מה חמא דוד לומר אברכה את יהו"ה? אלא חמא דוד דבעי הזמנה ואמר אברכה. בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא - שכינתא קיימא תמן וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב"ה - שכינתא אתתקנת בהזמנה דא לגבי עילא לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא. ואי לא אזמין בר נש לברכא לקב"ה - סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה.

ואי תימא בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה? אלא ההוא מלה דברכה דקא מברכין עלה - איהו הזמנה! ותא חזי דהכי הוא - דהאי דמברך על פרי - ההוא פרי איהו הזמנה ומברכין עליה, ולית ליה חולקא לסטרא אחרא. וקודם דא דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא לא מברכין עליה, וכתיב לא יאכל בגין דלא יברכון על ההוא פרי ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה - יאכל ומברכין עליה, ואיהו הזמנא לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו - כלהו הזמנה לברכתא, ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.

ואי תימא אוף הכי לברכת זמון - כסא דברכתא הוה הזמנה?! אמאי "הב ונבריך"? אלא הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי אמר "בורא פרי הגפן" - הא הזמנה הוי, והשתא לברכת מזונא בעינן שנוי להזמנה אחרא; דהא כסא דא לקב"ה הוי ולאו למזונא. ובגין כך בעי הזמנה דפומא.

ואי תימא "נברך שאכלנו משלו" - דא הוא הזמנה, "ברוך שאכלנו" - דא הוא ברכה? -- הכי הוא ודאי! אבל "נברך" - הזמנה אחרא איהו. הזמנה דפומא דקדמיתא - איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס כיון דאנטיל - איהו הזמנה אחרא במלה ד"נברך" לגבי עלמא עלאה, דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין. ובגין כך איהו בארח סתים - דעלמא עלאה סתים איהו ולית לגביה הזמנה אלא דא כוס דברכה.

אמר ר' יהודה, "זכאה חולקנא דמן יומא דעלמא עד השתא לא שמענא מלין אלין! ודאי הא אמינא דדא לאו בר נש איהו!" אמר ליה: "ברא מלאכא דיהו"ה רחימא דיליה! האי דאמרת ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו' וחמשה בריחים וגו' וחמשה בריחים לירכתים ימה (שמות כו כה) - הא בריחים טובא איכא הכא! וידים אינון תרין!?" אמר ליה: "דא הוא דאמרין מפומיה דבר נש אשתמע מאן איהו! אבל הואיל ולא אשגחתון - אנא אימא!"

פתח ואמר החכם עיניו בראשו וגו' (קהלת ב יד). וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו?! דילמא בגופו או בדרועיה? דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא! אלא קרא הכי הוא ודאי! דתנן לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות. מאי טעמא? דשכינתא שריא על רישיה. וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון - בההוא דשריא וקיימא על רישיה. וכד עינוי תמן - לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר - דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן. ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא.

אתון חכימין ודאי ושכינתא שרייא על רישייכו! היך לא אשגחתון להאי דכתיב ועשית בריחים וגו' לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית (שמות כו כו) - 'האחד והשנית' אמר קרא, 'שלישית ורביעית' לא אמר קרא. דהא 'אחד ושנית' דא חשיבו דתרין סטרין. ובגין כך עביד חושבנא בתרין אלין.

אתו אינון ונשקוהו. בכה רבי יהודה ואמר: "ר' שמעון זכאה חולקך! זכאה דרא דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב אינון טנרין רמאין תקיפין!".

אתאת אמיה, אמרה לון: "רבותי! במטו מנייכו! לא תשגחון על ברי אלא בעינא טבא". אמרו לה: "זכאה חולקך אתתא כשרה, אתתא ברירא מכל שאר נשין! דהא קב"ה בריר חולקך וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא!"

אמר ינוקא: אנא לא מסתפינא מעינא בישא - דבר נונא רבא ויקירא אנא! ונונא לא דחיל מעינא בישא דכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח טז). מאי לרוב? לאסגאה על עינא. ותנינן מה דגים דימא - מיא חפי עליהון ולית עינא בישא וכו'. לרוב ודאי! בקרב הארץ - בגו בני אנשא על ארעא.

אמרו: "ברא מלאכא דיהו"ה! לית בנא עינא בישא ולא מסטרא דעינא בישא אתינן! וקב"ה חפי עלך בגדפוי":

פתח ואמר: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו' (בראשית מח טז). האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא. אי ברוח קודשא אמר ליה - רזא דחכמתא אית ביה. המלאך - קרי ליה 'מלאך' וקרי ליה שמהן אחרנין - הכא אמאי אקרי מלאך? אלא כד איהו שליחא מלעילא, וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא דכדין מברכין לה אבא ואמא להאי. אמרי לה "ברתי! זילי נטורי ביתיך! פקידי לביתיך! הכי עבידי לביתיך - זילי וזוני לון! זילי דההוא עלמא דלתתא מחכא לך! בני ביתך מחכאן מזונא מנך! הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון!" - כדין איהי מלאך.

ואי תימא, והא בכמה דוכתי אקרי מלאך ולא אתי למיזן עלמין? ועוד דבשמא דא לא זן עלמין אלא בשמא דיהו"ה?! -- הכי הוא ודאי! כד שליח מגו אבא ואמא אקרי מלאך, וכיון דשארי על דוכתיה על תרין כרובין - יהו"ה שמיה.

למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא אקרי 'מלאך'. ליעקב לא אתחזי הכי אלא בדוגמא דכתיב ורחל באה - דא דיוקנא דרחל אחרא דכתיב כה אמר יהו"ה קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה (ירמיהו לא יד). ורחל באה סתם. עם הצאן - דרגין דילה. אשר לאביה ודאי! וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא - איהי מנהגא לון ואתפקדא עלייהו. והכי במשה כתיב וַיֵּרָא מלאך יהו"ה אליו בלבת אש (שמות ג ב).

ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם דלא כתיב ביה 'מלאך' אלא וירא אליו יהו"ה באלוני ממרא וגו' (בראשית יח א)!? -- התם באברהם אתחזי ליה אדני באל"ף דל"ת, בגין דבההוא זמנא קביל ברית, ומה דהוה אתכסי עד כען מניה - אתחזי ליה רבון ושליט. והכי אתחזי דהא כדין בההוא דרגא אתקשר ולא יתיר, ובגין כך בשמא דאדון רבון עליה. אבל משה דלא הוה ביה פרודא דכתיב משה משה (שמות ג ד) דלא פסקא טעמא כמה דכתיב אברהם (בראשית כב יא) דפסקא טעמא. בגין דהשתא שלים מה דלא הוה מקדמת דנא. פרישו אית בין אברהם דהשתא לאברהם דקדמיתא. אבל משה - מיד דאתייליד - אספקלריאה דנהרא הות עמיה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד). משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובגין כך משה משה ולא אפסיק טעמא. ועל דא לגבי דמשה אזעיר גרמיה דכתיב מלאך יהו"ה.

יעקב קרא ליה בשעתא דהוה סליק מעלמא מלאך. מאי טעמא? בגין דבההיא שעתא הוה ירית לה לשלטאה. משה בחייו, יעקב לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא, יעקב ברוחא. זכאה חולקא דמשה!

הגואל אותי מכל רע (בראשית מח טז) - דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע ולא יכיל רע לשלטאה ביה. יברך את הנערים - כדין יעקב הוה מתקן לביתיה כבר נש דאזיל לביתא חדתא ומתקן לה בתקונוי ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים - אינון דאשתמודען, אינון דאתפקדן על עלמא לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון. ויקרא בהם שמי - השתא אתקין ביתיה ואיהו אסתלק בדרגיה בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא אתדבק באתר דאצטריך ותרין דרועין בהדיה. לבתר דאינון נערים מתברכן כדקא יאות - כדין וידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין ואי נפקן מגו מיא ליבשתא מיד מתין. אלין - לאו הכי! אלא אינון מן ימא רבא, וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו, מה דלית הכי לכל נונין דעלמא!

מה כתיב לעילא - ויברך את יוסף ויאמר (בראשית מח טו) - ולא אשכחן ליה הכא ברכאן, דהא לבתר בריך ליה דכתיב בן פורת יוסף (בראשית מט כב)? אלא כיון דבריך לאלין נערים - ליוסף בריך, דהא לא יכלי לאתברכא אלא מגו יוסף. ומגו דאיהו בטמירו ולא אתחזי לאתגלאה כתיב ויקרא בהם שמי ושם אבותי - לכסאה עליה. מן האבות מתברכן ולא מאתר אחרא. בקרב הארץ - דא הוא כסויא לחפאה מה דאצטריך.

אתו ונשקוה כמלקדמין. אמרו: "הבו ונבריך!" אמר איהו: "אנא אברך דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה, ואקיים בי טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) - קרי ביה יברך, מאי טעמא? בגין דנתן מלחמו לדל - מלחמא ומיכלא דאורייתא דילי אכלתון!" אמר ר' יהודה: "ברא רחימא דקב"ה! הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך!". אמר ליה: "לאו אנא בעל הבית ולאו אתון אורחין. אבל קרא אשכחנא ואקיים ליה! דהא אנא 'טוב עין' ודאי - בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא, ולחמא ומיכלא דילי אכלתון".

נטל כסא דברכתא ובריך, וידוי לא יכלי למסבל כסא והוו מרתתי. כד מטא לעל הארץ ועל המזון אמר כוס ישועות אשא ובשם יהו"ה אקרא (תהלים קטז יג). קיימא כסא על תקוניה ואתישב בימיניה ובריך.

לסוף אמר: "יהא רעוא דלחד מאלין יתמשכון ליה חיין מגו אילנא דחיי דכל חיין ביה תליין. וקב"ה יערב ליה וישכח ערב לתתא דיסתכם בערבותיה בהדי מלכא קדישא".

כיון דבריך - אסתים עינוי רגעא חדא. לבתר פתח לון אמר "חברייא! שלום לכון מרבון טב, דכל עלמא דיליה הוא".

תווהו ובכו ובריכו ליה. בתו ההוא ליליא. בצפרא אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי ר' שמעון סחו ליה עובדא. תוה ר' שמעון. אמר: "בר טנרא תקיפא איהו ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב בר נש. בריה דרב המנונא סבא הוא!". אזדעזע ר' אלעזר. אמר: "עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק". אמר ר' שמעון: "דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו. דהא נהירו משיחו דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא".

יומא חדא הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין, והוו תמן ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ושאר חברייא. אמרו הא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט) בגין רות ונעמה דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין דהוו כלהו זכאי קשוט - על אחת כמה וכמה?! ותו - משה דרביאו ליה במדין! ואמר ליה קב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב)!? אי הכי משוא פנים אית במלה - דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב?!

אמר ר' שמעון: לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון! אמר ליה רבי אלעזר: אע"ג דכבר לקיט לון - שבחא איהו!? אמר ליה: מאן דלא לקט תאני - נטיר תאנה תדיר דלא יהא בה פגם בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני - שביק לה לתאנה ותו לא נטיר לה! כך מואב דזמינא לאייתאה אינון תאני - נטר ליה קב"ה דכתיב אל תצר את מואב (דברים ב ט). מדין - דקא יהיבת תאני ואלקיטו לון - כתיב צרור את המדינים (במדבר כה יז), דהא מכאן ולהלאה תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובגין כך אתחזיית ליקידת אשא.

פתח ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד). מואב אינון שארי! ובגין אינון תאני דזמין מואב לאפקא לעלמא - אשתזיבו מעונשא!

רבי אלעזר בעא למיחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי. והוו אזלי ר' אבא ור' יוסי בהדיה. אזלו בארחא והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.

אמר ר' אבא, מאי דכתיב ויאמר יהו"ה אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט), וכתיב וקרבת מול בני עמון [אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם] וגו' (דברים ב יט). מלה דא כמלה דא!? מה הפרש בין דא לדא, דהא אתחזי דשקולי הוו? ותנינן כד הוו מקרבי לגבי בני מואב הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראי מוכחן - בשקולא דא כדא!

אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא! ותנינן דדא דהות חציפא ואמרת 'מואב' דכתיב ותקרא את שמו מואב (בראשית יט לז) - אתחזון ישראל חציפו לגבייהו כמה דאיהי הות חציפא דאמרת מואב - מאב הוה ברא דא. אבל זערתא דאמרת בן עמי (שם יט לח) וכסיאת ארחהא - ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו; מעטפי עטופא בטלית ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.

עד דהוו אזלי אדכר ר' אלעזר מהאי ינוקא. סטו מארחא ג' פרסי ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא. עאלו ואשכחו לההוא ינוקא דהוה יתיב ומתקנין פתורא קמיה. כיון דחמא לון - קריב גבייהו. אמר לון: עולו חסידי קדישין! עולו שתילין דעלמא! אינון דעילא ותתא משבחין לון! אינון דאפילו נוני ימא רבא נפקין ביבשתא לגבייהו! אתא ר' אלעזר ונשקיה ברישיה. הדר כמלקדמין ונשקיה בפומיה. אמר ר' אלעזר, נשיקה קדמאה - על נונין דשבקין מיא ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא - על ביעין דנונא דעבדו איבא טבא בעלמא.

אמר ההוא ינוקא, בריחא דלבושייכו חמינא דעמון ומואב מתגרן בכו! היך אשתזבתון מנייהו? מאני קרבא לא הוו בידייכו ואי לאו לרחצנו תהכון בלא דחילו. תווהו ר' אלעזר ור' אבא וחברייא.

אמר רבי אבא: זכאה ארחא דא וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא!

אתקינו פתורא כמלקדמין. אמר חכימין קדישין! תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא ופתורא דמאני קרבא? או נהמא דקרבא? או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא? דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא!

אמר ר' אלעזר: ברא רחימא חביבא קדישא! הכי בעינן! בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא ובקשתא וברומחא ובאבנין דקירטא. ואנת רביא - עד לא חמית היך מגיחין קרבא גוברין תקיפין דעלמא. חדי ההוא ינוקא. אמר ודאי לא חמינא! אבל כתיב אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ יא). אתקינו פתורא בנהמא ובכל מה דאצטריך.

אמר ר' אלעזר: כמה חדו אית בלבאי ברביא דא! וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא! ועל דא אמרית דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא הוו אזלין ביה. אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא - על פום חרבא ייכול! חדי ר' אלעזר. אהדר וקריב ינוקא לגביה. אמר ליה: בגין דשבחת גרמך - אית לך למיגח קרבא בקדמיתא! ואנא אמרית בקדמיתא דקרבא ליהוי בתר אכילה, אבל השתא - מאן דבעי סולתא - ייתי מאני קרבא בידוי! אמר ר' אלעזר: לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך!

פתח ההוא ינוקא ואמר: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליהו"ה (במדבר טו יט) - קרא דא על עומר דתנופה אתמר! מאי תנופה? אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה - מאי אכפת לן אי אניף אי מאיך?! אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא והיינו תרומה. ואע"ג דדרשינן תרי ממאה והכי הוא - אבל תנופה דא הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא.

אי חסידי קדישין מארי דרומחין! לא שמשתון לר' שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא, חטה מאי היא, שעורה מאי היא!

תנופה דקאמרינן היינו תנ"ו פ"ה. ורזא דיליה תנו כבוד ליהו"ה אלהיכם (ירמיהו יג טז), דהא 'פה' היינו 'כבוד', דבעינן למיהב ליה לקב"ה. ועל דא אבעי לן לארמא לעילא לאחזאה דליה אנן יהבין להאי 'פה'. דלית שבחא למלכא עלאה אלא כד ישראל מתקני ליה להאי 'כבוד' ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה - תנו כבוד. וארמא איהו ודאי!

קרא דשרינן ביה - והיה באכלכם מלחם הארץ - וכי לחם הארץ שעורה איהו? - לאו הכי! ואנן שעורה מקרבינן בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שיעור ה', דהא אתר ידיע הוא בשיעורא דה'. חטה בה', נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן.

חטה ברתא דמתחטאה לקמי אבוה ועבד לה רעותא. ומאי חטה? כללא דכ"ב אתוון.

אמר ר' אלעזר: אע"ג דהוה לן למשמע - הכא אית לן למימר ולדרכא קשתא. אמר ההוא ינוקא: הא מגנא לקבל גירא! אמר רבי אלעזר: ודאי 'חטה' הכי קרינן לה! אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט וקרינן חטה? אמר ההוא ינוקא: ודאי הכי הוא! דהא ח"ט שריא סמיך לה. בהו בשבטין - לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא. אבל לגבה שריא. ואי בעית לאפקא חרבא ותימא "אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא?" -- אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון דאמרו חט"ה הוה - תנדע הא! ואילנא דא כד נצח כלא - סטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא ליה. חברייא קדמאי פרישו מלה דא ושרו לה מרחיק; חטה - סתם. אתו בתראי ואמרו חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה דכתיב וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיהו נד יד), ועל כן נקודה באמצעיתא דלא יהא חטאה. דאלו נקודה לא הוי - חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא ברירו דילה.

אתון חברייא דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא אמרין דבחמשת זיני דגן לא אית חולקא לסטר אחרא. ולאו הכי! דהא כל מה דאתבלי בארעא - לסטר אחרא אית ביה חולקא! ומאן חולקא אית ליה? מוץ דתדפנו רוח, דכתיב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח (תהלים א ד). ודא הוא רוחא דקודשא. וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו וגו' (תהלים קג טז). בגין דרוח קודשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא דלא ישתכח.

דא בנוקבא. דכורא מאי הוא? תבן. ומוץ ותבן כחדא אזלין. ועל דא פטור ממעשר דלית בהו חולקא בקדושה. ה' דגן בנקיו בלא תבן ומוץ. ח"ט - דכר ונוקבא - מוץ ותבן. ה' - בנקיו דדגן. ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו, ואילנא דחטא ביה אדם הראשון - חטה הוה, דכלא איהו ברזא ובמלה דחטה.

תווה ר' אלעזר ותווהו חברייא. אמר ר' אלעזר: ודאי הכי הוא!

אמר ההוא ינוקא: הכי הוא ודאי קרא דשרינן ביה! דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא ואיהו מתתקן למיכלא דבעירא סתם. איהו רזא דאלף הרים דמגדלין בכל יומא והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה - מיכלא דההוא תרומה. ואתקצר בליליא דהא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא (ויקרא כב ז). מן הקדשים - דא תרומה. מן הקדשים - ולא קדשים, דהא 'קדש' סתם לא אקרי תרומה, דחומר בקדש מבתרומה תנן.

ארעא קדישא ברשו דקב"ה הוות, ורשו אחרא לא עאל תמן! היך אבדיקת ארעא אי קיימת במהימנותא ולא אתחברת ברשו אחרא? בקריבו דתרומה דא דשעורים! כגוונא דרזא דסוטה.

אמר ר' אבא: ודאי שננא דחרבא לגבך! אמר ההוא ינוקא: ודאי אתקפנא במגן וצינה לאגנא מניה.

אמר ר' אבא: ארעא קדישא - לית בה רשו אחרא ולא עאל תמן. מוץ ותבן ממאן הוו?

פתח ההוא ינוקא ואמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' (בראשית א כז), וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו (שם א כח). וכי אי לאו דאתא נחש על חוה לא יעביד תולדין לעלמא?! או אי לא חאבו ישראל בעובדא דעגלא לא יעבדון תולדין?! אלא ודאי אי לא ייתי נחש על חוה - תולדין יעביד אדם מיד ודאי, דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואינון תולדין יהון כלהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי - ארעא קדישא דהא לא עאל בה רשו אחרא - אית בה מוץ ותבן דלאו מההוא סטר. ולבר מארעא ההוא מוץ ותבן - דסטר אחרא הוי! דאזלא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא.

אתו ר' אלעזר וחברייא ונשקוהו. אמר לון: דאמי לי דרווחנא במאני קרבא נהמא דפתורא! אמר ר' אלעזר - ודאי הכי הוא! דהא כל זיני קרבא בידך אינון, ומצלחן בידך. אתו ונשקוהו כמלקדמין.

פתח איהו ואמר ובגפן שלשה שריגים וגו' (בראשית מ י). עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה דכתיב וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא). אבל חזיונא דמלה - בגיניה דיוסף הוה, ולבשרא ליה דישמע יוסף וינדע.

תנינן שבעה רקיעין אינון, ואינון שבעה היכלין. ושית אינון. וחמש אינון. וכלהו נפקי מגו יין עתיקא קדישא עלאה! ההוא יין משיך ליה יעקב מרחוק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה וחדי ושתה. הדא הוא דכתיב וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ (בראשית כז כה). הכא אתכליל עילא ותתא, ועל דא ארחיק מלה ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי. והיינו ל֦וֹ - ליה לתתא, ליה לעילא.

חנוך מטטרון אמר: ויבא לו יין - דארמי מיא בההוא יין. ואי לאו דארמי ביה מים - לא יכיל למסבל. ושפיר אמר חנוך מטטרון! ובגין כך אמשיך ל֦וֹ בתרי טעמי, דהא בתרין סטרין אחיד.

וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמין ביה, עד דיוסף צדיקא טעים ליה דאיהו דוֹד נאמן. הדא הוא דכתיב...כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים (שיר ז י). מהו כיין הטוב? דאתא יעקב וארמי ביה מיא - דא הוא יין הטוב, והכי הוא כמה דאמר חנוך מטטרון.

תווה ר' אלעזר ותווה ר' אבא. אמרו: הא חמרא דילך הוא נצחת מלאכא קדישא אפומא דרוח קודשא! אמר לון: עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא, בגין דאית גפן אחרא דאיהו אקרי גפן נכריה. וענבים דילה לא אינון ענבים אלא קשין, אחידין לבא, נשכין ככלבא. אינון ענבים אקרון סורי הגפן נכריה (ירמיהו ב כא). אבל גפן דא עלה כתיב וּבַגֶּפֶן - ההיא דאשתמודעא, ההיא דכל קדישין טעמו! חמרא עתיקא, חמרא טבא, חמרא דיעקב יהיב ביה מיא עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא טעמו ליה והוה טב לחכא. וההיא גפן כד מטא לגבה - אושיטת תלתא שריגין, ואינון תלת דיוקנא דאבהן דאתקדשת בהו. ולית קדושה אלא ביין, ולית ברכתא אלא ביין באתר דחדוה שארי.

והיא כפורחת ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה - סליקת רחימו דילה לגבי דודה ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו. וכדין אתמליין ואתבשלן אינון ענבין רכיכן ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא, חמרא דיעקב ארמי ביה מיא. ועל דא מאן דמברך על היין ומטי על הארץ - אצטריך למרמי ביה מיא בגין דלית ליה לברכא רחם ה' על ישראל עמך בר במיא גו חמרא. ואי לאו - מאן יכיל למסבל?! דא הוה לבשרא ליוסף בגין דביה הוה תליא מלתא.

חנו"ך מטטרו"ן אמר: שלשה שריגים - ודאי לקבל תלת אבהן. והא ארבע אינון דילה?! אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת - בזמנא דאיהי סליקת ופרחת בכנפהא לסלקא - כדין עלתה נצה - דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מנה. הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב(ש"ב כב יא). וַיָּעֹף - כד יעוף. כפורחת - בזמנא דפורחת. ושפיר אמר חנוך מטטרון והכי הוא!

תווה רבי אלעזר ותווה רבי אבא. אמרו: מלאכא קדישא! שליחא מלעילא! הא חמרא דילך הוא נצחת ברזא דרוח קדשא! אתו כלהו חברייא ונשקוהו. אמר ר' אלעזר: בריך רחמנא דשדרני הכא!

אמר ההוא ינוקא: חבריא! נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינון! כל שאר מיכלא - אבתרייהו אתמשך. והא אורייתא רווחת לון ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו בבעו ברחימו ואמרה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה). והואיל ואורייתא זמינת לכו והיא בעאת מנייכו מלה דא - אית לכו למעבד רעותא דילה. במטו מנייכו, הואיל ואיהי זמינא לכו, דתעבדון רעותה. אמרו: הכי הוא ודאי! יתבו ואכלו וחדו בהדיה. כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.

פתח איהו ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד). "ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין" לא כתיב, אלא ויאמר מואב. עולמין נטלו עיטא מסביא, וסביא אתמשכו אבתרייהו, ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון? עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב "גדולא בישא גדלנא ביננא, ומנו? משה רביהון. על חד כומרא דהוה ביננא דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד אלא יהב ליה ממונא ושדר ליה למצרים לשיצאה כל ארעא. ואיהו וכל ביתיה אתמשכו אבתריה. אי לההוא רביהון ניכול לאעקרא מן עלמא - כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא". וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור - ממדין הוה.

ותא חזי דכלא הוה ממדין. וכל עיטא דלהון על משה הוה. ובעיטא דלהון שכרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל - נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו ואפקירו נשייהו ובנתייהו יתיר ממואב! דהא על נשי מדין כתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' (במדבר לא טז), וכלא ממדין הוה. נטלו עיטא בהדי נשיאה דלהון דיפקיר ברתיה, דחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון בכמה זיני חרשין. אעטרו לה דיתפס רישא דלהון. וקודשא בריך הוא משיב חכמים אחור. אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון ולא ידעו. חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה וכמה אלפין אוחרנין, וחשיבו דמשה הוה. אפקירו לה ופקידו לה על משה דלא תזדווגי לאחרא אלא ביה.

אמרה לון במה אנדע? אמרו "ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה - ביה תזדווגי ולא באחרא!". כיון דאתא זמרי בן סלוא - קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף משבטא דשמעון בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא - עבדו מה דעבדו והוה מה דהוה. וכלא הוה ממדין בכמה זינין. ובגין כך אתענשו מדין.

וקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב) - לך אתחזי ולך יאות! למואב אנא שביק לון לבתר דיפקון תרין מרגלאן מנייהו. הא דוד בריה דישי דאיהו ינקום נוקמין דמואב ויסחי קדירה דמליא טנופא דפעור. הדא הוא דכתיב מואב סיר רחצי (תהלים ס י) ודאי. ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו - לא אתענשו. כיון דנפקו - אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון וכלהו אתענשו. מדין בימי משה, מואב בימי דוד.

תא חזי חייביא דמדין עם כל דא לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע וכל אינון זקנים דאיתחזו למעבד נס על ידייהו אמרו "השתא שעתא קיימא לן!". מה עבדו? אתו לגבי עמלק. אמרו "אית לכון לאדכרא מה עבדו לכון בני ישראל ומשה רביהון ויהושע תלמידא דיליה דשיצי לכון מעלמא! השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו ואנן בהדייכו!", דכתיב מדין ועמלק ובני קדם וגו' (שופטים ו לג), מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו' (שופטים ו ב).

לא הוה בעלמא מאן דיעביד בישא בכלא כמדין! ואי תימא כעמלק -- בגין קנאת ברית! דקריבו לגבי ברית! ועל דא קני קב"ה קנאה עלמין דלא יתנשי.

אמרו: ודאי הכי הוא! ולית הכא ספקא בעלמא:

פתח ואמר: ויאמר יהו"ה אלי אל תצר את מואב וגו' (דברים ב ט). ויאמר יהו"ה אלי - וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קב"ה ולא עם אחרא דכתיב ויאמר יהו"ה אלי!? אלי למה? אלא למשה פקיד קב"ה דלא לאבאשא למואב - אבל לאחרא לא. לדוד לא פקיד דא! ובגין כך אלי. אל תצר את מואב - אפילו לתחום זעירא דלהון. דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל וינקום נוקמייהו, ואיהו דוד דאתא מרות המואביה. ואל תתגר בם מלחמה. כל דא אתפקד למשה - הא לאחרא שרי.

ואי תימא ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי -- לאו הכי! בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו, ומה דאתסר למשה אתסר להו. ועוד, דלא נפקו עדיין אינון מרגלאן טבאן. דהא ביומיהון דשופטים נפקא רות, וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות. מית עגלון, דקטיל ליה אהוד, ומנו מלך אחרא. ודא ברתיה אשתארת והות בבי אומנא ובשדי מואב. כיון דאתא תמן אלימלך - נסבה לבריה. ואי תימא דגיירה אלימלך תמן -- לא! אלא כל אורחי ביתא ומיכלא ומשתיא אוליפת אימתי אתגיירת לבתר, כד אזלת בנעמי, כדין אמרת עמך עמי ואלהיך אלהי (רות א טז). נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקא.

כדין שראת רוח קודשא על דוד. אמר ליה: דוד! כד כל עלמא מדידנא ואפילנא עדבין - ישראל חבל נחלתו הוו. דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלתי! מואב מה כתיב? וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל (ש"ב ח ב) - בההוא חבל נחלת יהו"ה. כל אינון דהוו מההוא זרעא - ההוא חבל אחיד בהו. כתיב מְלֹא הַחֶבֶל - מהו מלא החבל? אלא ההוא דכתיב ביה מלא כל הארץ כבודו. והוה אמר "דא הוא לאחייא, ודא הוא לקטלא". וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא. בגין כך אחיד בחבל ופשיט חבל על מה דעבדו בההוא חבל נחלת יהו"ה.

ומדין - גדעון שצי כל ההוא זרעא דלא אשאיר מנייהו מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל - קב"ה נטיר לון דבבו ונטל מנייהו נוקמין. אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא - אריך רוגזיה ואפיה עמהון עד דיפיק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו.

אמר ר' אלעזר, הכי הוא ודאי ודא הוא ברירו דמלה!

אמר ההוא ינוקא: מכאן ולהלאה חברייא - אתקינו מאני קרבא בידייכו ואגחו קרבא!

פתח ר' אלעזר ואמר: ברכו יהו"ה מלאכיו גבורי כח וגו' (תהלים קג כ). דוד מלכא זמין לברכא לקב"ה, זמין לחילי שמיא דאינון ככביא ומזלי ושאר חיילין, ושתף לנשמתא דיליה בהדייהו לברכא לקב"ה. הדא הוא דכתיב ברכו יהו"ה כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את יהו"ה (תהלים קג כב) - חתים בנפשיה כל ברכאן. זמין למלאכי מרומא לברכא ליה דכתיב ברכו יהו"ה מלאכיו וגו'. ועד לא אתו ישראל - מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשיה. כיון דאתו ישראל וקיימו על טורא דסיני ואמרו נעשה ונשמע - נטלי עשייה ממלאכי השרת ואתכלילו בדברו. ומכדין עשיה הות בארעא. ישראל בלחודייהו, ומלאכין קדישין בלחודייהו. ישראל גמרין ושלמין עשייה. ועל דא גבורי כח עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל דנטלו עשייה מנייהו ואתקיים בהו!

אמר ההוא ינוקא: "נטר גרמך ואצלח במאנך! וכי שבחא הא בלחודוי נטלו ישראל ולא אחרא?" אמר: "שבחא דא אשכחנא ולא אחרא". אמר ההוא ינוקא: "כיון דחרבא דילך לא אצלח, או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי - שבק חרבא למאן דאגח קרבא!"

שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו אלא בהדי ישראל מאן איהו? קדוש. ברכה אתמסר לון בלחודייהו כמה דאתמסר לישראל, אבל קדוש לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל, דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל. ואי תימא והא כתיב וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו ו ג)? -- אימתי? בזמנא דישראל מקדשי לתתא! ועד דישראל לא מקדשי לתתא - אינון לא אמרי קדושה! בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין. והיינו וקרא זה - הא חד, אל זה - הא תרין, ואמר - הא תלתא. תלת עלמין אינון - לקבלייהו תלת קדושות. ובגין כך שבחא דישראל דנטלין קדושה לתתא בלחודייהו.

אמר ר' אלעזר, הכי הוא ודאי ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא מן האי קרא והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יהו"ה (ויקרא יא מד). והתקדשתם - חד, והייתם קדושים - תרין, כי קדוש אני יהו"ה - הא תלתא. הכא אתמסר לון קדושה.

אמר ליה: יאות! והא לא אדכרת מרומחא עד דנטלית ליה אנא מבתר כתפך ושוי לך בידך! מכאן ולהלאה - תדכר לרומחא דאיהו בידך! תוב לאתר דשבקת!

אמר ר' אלעזר: מלין דאנן בהו בברכה אינון. ברכו - מאי ברכו? משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקין עד דיתעבדון בְּרֵכה, בסגיאו משיכו דאתמשיך. ומגו סגיאו דמיין בההיא בְּרֵכה - מיד יפשון מיין נוני סגיאין לכמה זינין. וההוא משיכו מאי הוא? יהו"ה - משיכו דנהורא דנהיר מגו ההוא אספקלריאה דנהרא דאתמשך מעילא לתתא.

האי למלאכי עלאי דאינון בבי מרומא דאדרא עלאה - אתמר ברכו יהו"ה (תהלים קג כ). אנן דיתבי לתתא אמאי ברכו את יהו"ה? בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן להאי את, ובה ניעול לגבי מלכא לאחזאה אנפוי. ועל דא אמר דוד אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז טו) - אני בצדק ודאי!

ובגין כך שירותא דצלותא ברכו את יהו"ה לאמשכא על רישן האי את. וכיון דאנן משכן להאי את עלנא - אית לן למימר צלותא ולשבחא. ובגין כך אסור לברכא לבר נש עד לא יצלי בר נש צלותיה וימשיך על רישיה להאי את. ואי יקדים ויברך לבר נש בקדמיתא - הא אמשיך לההוא בר נש במה על רישיה באתר דהאי את. ובגין כך למלאכי עלאי כתיב ברכו יהו"ה ואנן את יהו"ה לתוספת.

אמר ההוא ינוקא: ודאי הא ידענא דמאני קרבא דילך טבין אינון! אתדכר מנהון ולא תנשי לון! ודאי גבורה דבר נש דאגח קרבא - ברומחא וחרבא איהו! אבל מהו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו? אמר ר' אלעזר: הא אמרית!? אמר ההוא ינוקא: הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש! השתא איהו עדנא דלא לאמתנא, אלא לאלקאה בקירטא אבנא בתר אבנא, כמה דאת אמר בקלע ובאבן (ש"א יז נ) - בבהילו דא בתר דא. חדי ר' אלעזר וחדו ר' אבא וחבריא.

פתח ההוא ינוקא ואמר: שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו' אל תראוני שאני שחרחרת וגו' (שיר השירים א ה). מלין אלין הא אוקמוה. אבל בשעתא דאיהי גו רחימו סגי לגבי רחימהא, מגו דחיקו דרחימו דלא יכלה למסבל - אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהי? י'. כדין אתכסיא מכל חילין ומשריין דילה ואיהי אמרת שחורה אני - דלית באת דא חוורא בגוויה כשאר אתוון, ודא שחורה אני, ולית לי אתר לאעלא לכון תחות גדפאי. כאהלי קדר - תנינן דא י' דלית בה חוורו לגו. כיריעות שלמה - דא ו'. ובגין כך אל תראוני - לא תחמון בי כלל דאנא נקודה זעירא.

מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה? שאגין כאריין תקיפין כמה דאת אמר הכפירים שואגים לטרף (תהלים קד כא). ומגו קלין ושאגין תקיפין דקא משאגין כאריין גוברין תקיפין דחילא - שמע רחימא לעילא וידע דרחימתיה היא ברחימו כוותיה עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירו דילה כלל. וכדין מגו קלין ושאגין דאינון גברי חילא דילה - נפיק דודה רחימאה מגו היכליה בכמה מתנן, בכמה נבזבזן, בריחין ובוסמין. ואתי לגבה ואשכח לה שחורה זעירא בלא דיוקנא ושפירו כלל. קריב לגבה. מחבק לה ומנשיק לה - עד דאתערת זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין.

ובחדוה דרחימהא דעמה - אתבניאת ואתעבידת בתקונהא בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין! ודא גבורי כח עשו לה. ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה. דתוקפא וגבורתא דלהון גרימו דא. ועל דא כתיב גבורי כח עושי דברו - עושי דברו ודאי! דמתקנין ליה להאי 'דבר' ומהדרין ליה לדיוקנא קדמאה!

כיון דאתקנת ואתעבידת בדיוקנהא שפירא כמלקדמין - כדין אינון וכל שאר חילין קיימין לשמוע מה דאיהי אמרת. ואיהי קיימא כמלכא גו חיליה. ודא הוא עושי דברו ודאי!

כגוונא דא לתתא - בזמנא דחייבין בדרא - איהי אתכסיא ואזעירת גרמה עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא בר נקודה חדא. וכד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט - כביכול 'עושים' להאי 'דבר', ואנהירת זעיר זעיר, ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין.

אתו חברייא ונשקוה. אמר ר' אלעזר: אלמלא יחזקאל נביאה אמר דא - תווהא הוי בעלמא! נטליה ר' אלעזר ונשקיה כמלקדמין. אמר ההוא ינוקא: אנא אברך! אמרו: את בריך ולך יאות לברכא! אמר: כמה אתון קדישין! כמה ברכות זמינין לכו מאימא קדישא בגין דלא מנעתון לי לברכא!

פתח ואמר: מונע בר יקבוהו לאם וברכה לראש משביר (משלי יא כו). האי קרא כמשמעו. אבל תנינן כל בר נש חייב בברכת המזון. ואי לא ידע - אתתיה או בנוי מברכין ליה. ותבא מארה לההוא גברא דלא ידע לברכא עד דיצטריך לאתתיה ולבנוי דיברכון ליה. ואי הוא ידע - אצטריך לחנכא לבריה ולמיהב ליה כסא לברכא. ומאן דמנע ליה דלא יתחנך - יקבוהו לאום.

מונע בר דלא לברכא לקב"ה ולא יתחנך במצות. יקבוהו לאם - "יקבֵהו" מבעי ליה או "יקבוהו לאומים"? דהא 'לאם' חד הוא כמה דאת אמר ולאם מלאם יאמץ (בראשית כה כג)?! מאי יקבוהו לאם? אלא לאם כתיב - לאימא קדישא יקבוהו להאי בר נש דמנע לההוא בר מלברכא לקב"ה.

אנא ברא יחידא הוינא לאמי - הבו לי כסא ואברך למלכא קדישא, דיהב בביתא דאמי גוברין דחילא, דמלילנא קמייהו מלין תקיפין וזכינא לון! ובגין כך אנא אברך! וקודם דא - אתישב קרא על תקוניה הא דשרינן ביה.

מונע בר יקבוהו לאם מאן דאמנע בר כמה דאתמר - יקבוהו לאם, כמה דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם (ויקרא כד יא). אוף הכא יקבוהו - יפרשון ליה לאם; יפרשו חטאוי לאמא קדישא. וברכה לראש משביר - לההוא בר נש דיחנך בריה לברכא לקב"ה ולחנכא ליה בפקודי אורייתא.

ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא מה שמו ומה שם בנו כי תדע (משלי ל ד) - ההוא שם ידיעא יהו"ה צבאות שמו. שם בנו - ישראל שמו דכתיב בני בכרי ישראל. והאי ישראל - כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין! ואיהו משתבח ואמר יהו"ה אמר אלי בני אתה (תהלים ב ז). והכי הוא ודאי! דהא אבא ואמא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (תהלים ב יב) נשקו בר! - נשקו ידא להאי בר! כביכול שלטנו יהב ליה על כלא. דכלא יפלחון ליה! פן יאנף - בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא - לדינא, מאן דזכי לרחמי - לרחמי.

כל ברכאן דלעילא ותתא - להאי בר סלקין ומתעטרן. ומאן דמנע ברכאן מהאי בר - יפרשון חטאוי קמי מלכא קדישא. לאם ממש. וברכה לראש משביר - מאן דמברך ואזמין בכסא דברכה למאן דאצטריך ליה - בהאי אתבר סטרא אחרא ואתכפיא בתבירו ואסתלק סטר קדושה. ודא הוא דכתיב וברכה לראש משביר. כמה דאיהו מסלק ומברך לקב"ה ועביד לסטר אחרא דיתבר - הכי קב"ה משיך עליה ברכאן מלעילא, וההוא דאקרי ברכה שריא על רישיה.

מכאן ולהלאה - חברייא הבו ונבריך! יהבו ליה כסא דברכה ובריך. וחברייא כלהו הוו בחדוה, דהא מיומא דהלולא דר' אלעזר לא חדו חברייא כההוא יומא דיתבו תמן. אקדימו ובריכו ליה בחדוה ברעו דלבא.

אמר ההוא ינוקא: לית לכו לאתפרשא אלא מגו מלי אורייתא, והכי תנינן!

פתח ואמר: וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ וגו' (שמות יג כא). וַֽיהֹוָ֡ה - זקיף טעמא לעילא אמאי? אלא בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה דאתכפיאת עד השתא בגלותא, והשתא אזלת בזקיפו דרישא באוכלוסהא בחדוה! בודאי בויהוה זקיף טעמא לעילא!

הולך לפניהם יומם. עד הכא לא ידיע אי האי כלה אזלת לקמייהו אי לא, דהא טעמא אפסיק בויהוה. אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל קמייהו - סבא עלאה מאריה דביתא. ההוא דאומי ליה קב"ה. ומנו? אברהם, דכתיב יומם יצוה יהו"ה חסדו (תהלים מב ט), וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיהו לג כה). יומא דכל יומין כלילן ביה. יומא דשאר כל יומין ודאי! ועל דא אקרי יומם ולא יום. ובגין כך הולך לפניהם יומם. הוא אזיל ביממא, וכלה אזלת בליליא דכתיב ולילה בעמוד אש להאיר להם - דא כלה. כל חד כדקחזי ליה.

ואתון חברייא! 'יומם ולילה' יהא קמייכו בכל שעתא! נשקוהו וברכוהו כמלקדמין ואזלו.

אתו לגבי רבי שמעון וסחו ליה עובדא. תוה. אמר - כמה יאות הוא אבל לא סליק בשמא! אעא דקיק כד סליק נהוריה - סליק לפום שעתא ומיד כבה ואשתקע. ותו - הא אמינא נהורא דא ממה הוי.

פתח ואמר: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ (תהלים קיב ב). כד בר נש איהו גבור בארץ - גבור באורייתא גבור ביצריה גבור בארץ ודאי - סליק נהוריה ואתמשך ביה משיכו סגי. כדין - דור ישרים יְבֹרָךְ - יברך כתיב.

אמר רבי אבא, והא חמינן ינוקי דאמרין מלין עלאין וקיימין לבתר רישין דעלמא! אמר ליה: ינוקא דאמר מלה חדא או תרין לפום שעתא בלא כוונה דלהון - מובטח בר נש בדא דיזכי למילף אורייתא בישראל. אבל דא - דנהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים - לאו הכי! ותו דהא קב"ה תיאובתיה דיליה לארחא בתפוחא דא! זכאה חולקיה!

זכאין אתון צדיקייא דכתיב בכו ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה (ישעיהו לז לא). שרש למטה - כגון אבוי דאסתלק מעלמא ואיהו שרש למטה במתיבתא דרקיעא. ועשה פרי למעלה - במתיבתא עלאה. כמה טבא שרשא ואיבא! ואי לאו דלא אהא מקטרגא לקב"ה הואיל ותיאובתיה לארחא ביה - לא הוה מאן דייכול לשלטאה ביה! אבל יהא רעוא דאמיה לא תחמי צערא עליה! וכן הוה:

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי (במדבר כב ה). הכא אית עשרין ותמניא תיבין לקבל כ"ח דרגין דחרשי קוסמין דצפור. ואית לאסתכלא! מאן דבעא למללא ביה בבלעם ולאתחברא בהדיה - אמאי שדר ליה מיד עד לא ייתי לגביה מלין בפירושא?! דקאמר הנה עם יצא ממצרים ועתה לכה ארה לי. הוה ליה לאתחברא בהדיה בקדמיתא ולפייסא ולשוחדא ליה, ולבתר לאודעא ליה מלוי?

אלא אמר רבי יוסי - מהכא אשתמודע דהא ידע בלק רעותיה דההוא רשע דבעא לאתיקרא תדיר במלין רברבין, ולית ליה תיאובתא אלא כד עביד בישין. בלק קסם קסמין ועביד חרשין ואתקין צפרא. וידע דדרגין דמשה עלאין ויקירין. וחרש בחרשוי וקסם בקסמוי וידע דדרגין דבלעם הוו לקבלייהו. מיד וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור.

פתורה שמא דאתרא הוה, כמה דאת אמר מפתור ארם נהרים לקללך (דברים כג ה). אמאי אקרי הכי? בגין דכתיב העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה יא), ופתורא הוה מסדר תמן כל יומא. דהכי הוא תקונא דסטרין בישין - מסדרין קמייהו פתורא במיכלא ובמשתייא, ועבדין חרשין ומקטרין לקמי פתורא, ומתכנשין תמן כל רוחין מסאבין ואודעין לון מה דאינון בעאן. וכל חרשין וקוסמין דעלמא על ההוא פתורא הוו. ובגין כך אקרי שמא דאתרא ההוא פתורה דהכי קורין בארם נהרים לשלחן פתורא:

פתח ואמר ועשית שלחן עצי שטים וגו' (שמות כה כג), וכתיב ונתת על השלחן לחם פנים וגו' (שמות כה ל). כל אינון מאני קודשא בעא קב"ה למעבד קמיה לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא. ההוא רשע דבלעם הוה מסדר הכי לסטרא אחרא. והוה מסדר שלחן ונהמא דאקרי לחם מגואל כמה דאתמר, דהכי אזיל סטר אחרא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא. ושלמה מלכא צווח ואמר כי מֶה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב יב), והא אתמר קרא דא.

תא חזי, כתיב יהו"ה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו' (שופטים ה ד). בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל - אזל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוה, כמה דאת אמר יהו"ה מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים לג ב). ולא בעו לקבלה. אזל לבני ישמעאל - ולא בעו לקבלה, דכתיב הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו - אהדר לון לישראל. הכי תנינן. השתא אית לשאלא! והא תנינן דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא וישאל שאלתוי לאנהרא מלוי! האי קרא לא אתיישבא ואית לשאלא! קב"ה כד אזל לשעיר - למאן נביאה דלהון אתגלי? וכד אזל לפארן - למאן נביאה דלהון אתגלי? אי תימא דאתגלי לכלהו - לא אשכחן דא לעלמין בר לישראל בלחודייהו ועל ידא דמשה! והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר "יהוה לסיני בא וזרח לשעיר למו הופיע להר פארן"? מהו משעיר למו ומהו מהר פארן? כלא אית למנדע ולאסתכלא! והא שאילנא ולא שמענא ולא ידענא.

כד אתא רבי שמעון - אתא ושאיל מלה כמלקדמין. אמר ליה: הא שאלתא דא אתאמרא! יהוה מסיני בא - כמה דאת אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט ט). ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו - ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא - מהאי אנהר לון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא! אוף הכי הופיע ואנהר לישראל מהר פארן. ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא - מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות!

ומה דשאלת על ידא דמאן אתגלי עלייהו? -- רזא עלאה איהו, ואתגלי מלה על ידך!

אורייתא נפקת מרזא עלאה דרישא דמלכא סתימא. כד מטא לגבי דרועא שמאלא - חמא קב"ה בההוא דרועא דמא בישא דהוו מתרבי מתמן. אמר: "אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא - ימאיך; ההוא דמא בישא יפגים כלא. אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו". מה עבד? קרא לסמא"ל ואתא קמיה ואמר ליה: "תבעי אורייתא דילי?". אמר: "מה כתיב בה?" אמר ליה: "לא תרצח" - דליג קב"ה לאתר דאצטריך. אמר: "חס ושלום! אורייתא דא דילך היא ודילך יהא! לא בעינא אורייתא דא!" אתיב ואתחנן קמיה. אמר: "מאריה דעלמא! אי את יהבה לי - כל שלטנו דילי אתעבר! דהא שלטנו דילי על קטולא איהו. וקרבין לא יהון. ושלטנו דילי על ככבא דמאדים. אי הכי כלא אתבטל מעלמא! מאריה דעלמא - טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה! אבל אי ניחא קמך - הא עמא בנוי דיעקב - לון אתחזי!

ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו. ודא הוא וזרח משעיר למו - משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל, "ודאי אי בנוי דיעקב יקבלון דא - יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין".

אתיב ליה כמה זמנין ואמר דא. ואמר ליה: "אנת בוכרא ולך אתחזי!" אמר ליה: "יהא ליה בכירותא דילי! והא אזדבן ליה ואנא אודיתי." אמר ליה: "הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא - אתעבר מנה בכלא!" אמר: "יאות!" אמר ליה: "הואיל וכך - הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר?" אמר ליה: "מאריה דעלמא! אצטריך לשחדא לון! טול נהורא מנהירו דחילי שמיא והב עלייהו. ובדא יקבלון לה. והא דילי יהא בקדמיתא!" אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל. הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו - משעיר ממש - דא סמא"ל דכתיב ונשא השעיר עליו (ויקרא טז כב). למו - לישראל.

כיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא - אהדר לדרועא ימינא. חמא ביה אוף הכי. אמר "הכי נמי אצטריך לנקייא מדמא בישא דרועא דא". קרא לרהב. אמר ליה: "תבעי את אורייתא דילי?" אמר ליה: "מה כתיב בה?" דליג ליה ואמר לא תנאף. אמר: "ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה! ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני! דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וגו', וכתיב והפריתי אותו והרביתי אותו וגו' (בראשית יז כ), וכתיב והוא יהיה פרא אדם (בראשית טז יב)". שארי לאתחננא קמי מאריה. אמר ליה: "מארי דעלמא! תרין בנין נפקנא מאברהם - הא בנוי דיצחק! הב לון ולון אתחזי!" אמר ליה: "לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי!" שארי לאתחננא קמיה ואמר: "מאריה דעלמא! בכירותא דילי יהא דיליה! והאי נהורא דאנא יריתנא על דא - טול והב לון!" וכך עבד. הדא הוא דכתיב הופיע מהר פארן.

מאי שנא בסמא"ל כתיב וזרח וברהב כתיב הופיע? אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט מניה סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות. הדא הוא דכתיב ואשר חרב גאותך (דברים לג כט) - אע"ג דלא הוה דילך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רהב - זעיר, כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה. בגין כך הופיע מהר פארן ולא כתיב "וזרח".

כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבנין שלטנין - אתא וקרא להו לכל רבבות קדשא דממנן על שאר עמין ואתיבו ליה אוף הכי. ומכלהו קביל ונטיל מתנן למיהב לון לישראל.

לאסיא דהוה ליה חד מאנא מליא מסמא דחיי ונטיר ליה לבריה. בעא למיהב ליה לבריה ההוא פלייטון דסמא דחיי. אסיא הוה חכים. אמר: "עבדין בישין אית בביתי. אי ינדעון דאנא יהיב לברי נבזבזא דא - יבאיש בעינייהו ויבעון לקטלא ליה". מה עבד? נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמאנא. קרא לעבדוי. אמר לון: "אתון מהימנן קדמי - תבעון לההוא סמא?". אמרו: "נחמי מאי הוא!" נטלו למטעם. עד לא ארחו - בעו למימת. אמרו בלבייהו: "אי האי סמא יהיב לבריה - ודאי ימות ואנן נירת לרבוננא!". אמרו קמיה: "מרנא! סמא דא לא אתחזי אלא לברך! והא אגרא דפולחננא - שבקנא גבך! זיל והב ליה לשוחדא דיקבל סמא דא!".

כך קב"ה הוא אסיא חכים. ידע דאי יהיב אורייתא לישראל עד לא אודע לון - בכל יומא הוו רדפין לון לישראל עלה וקטלין לון. אבל עבד דא - ואינון יהבו ליה מתנן ונבזבזן בגין דיקבלון לה! וכלהו קביל לון משה למיהב להו לישראל. הדא הוא דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו' (תהלים סח יט). ובגין כך ירתו ישראל אורייתא בלא ערעורא ובלא קטרוגא כלל.

בריך הוא! בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא!

תא חזי! עדים דבני ישראל אלין מתנן ונבזבזן דקבילו, ובגין כך לא הוה שליט עלייהו מותא ולא סטרא אחרא. ולא די לון די נטלו אורייתא בלא ערעורא כלל - אלא דקבילו נבזבזן ומתנן מכלהו! כיון דחטו מה כתיב? ויתנצלו בני ישראל את עדים (שמות לג ו) - אינון מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח יט). מה אשתאר מנהון? ההוא שבי דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו'. אוספו וחטו. מה כתיב? וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר כא א), וכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי. ועם כל דא וכל זמנא דישראל תבין לאבוהון דבשמיא - אינון נבזבזן יתהדר לגבייהו ואתחפיין ביה. ולזמנא דאתי - כלא יתהדר, דכתיב ושב יהו"ה אלהיך את שבותך וגו' (דברים ל ג).

מכאן ולהלאה - אימא מילך!

אמר ר' יוסי: יהו"ה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה (שופטים ה ד). בשעתא דקב"ה תב משעיר דלא קבילו אורייתא - ארץ רעשה וגו'. מאי טעמא רעשה? בגין דבעאת לאהדרא לתוהו ובוהו! דהכי אתקני קב"ה בעלמא - אי יקבלון בני ישראל אורייתא - מוטב, ואם לאו - אהדר עלמא לתוהו ובוהו. כיון דחמאת ארעא דהא אזמין קב"ה לכל עממיא דיקבלון אורייתא ולא קבילו, ומכל עממיא לא אשתארו אלא ישראל בלחודייהו - חשיבת ארעא דישראל לא יקבלון כוותייהו ובגין כך ארץ רעשה. כיון דאמרו נעשה ונשמע - מיד שקטה. הדא הוא דכתיב אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה (תהלים עו ט). יָרְאָה בקדמיתא, ולבסוף וְשָׁקָטָה.

ותא חזי בגין דישראל אמרו נעשה - לא דחלין מן כל עשייה דיכלון כל חרשי דעלמא למעבד, ולא מכל קסמין וחרשין דעלמא. מאי טעמא? חד בגין דא. וחד בגין דכד אפיק לון קב"ה ממצרים - תבר קמייהו כל זיני חרשי וקסמין דלא יכלין לשלטאה עלייהו. וההיא שעתא דאתא בלק הוה ידע דא. מיד וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר וגו'. מאי פתורה? אלא דיתקין פתורא ויבעי מתמן עיטא מה יעביד. אשר על הנהר - "על הנהרים" מבעי ליה! מאי על הנהר? ודאי הכי הוא! דעל חד נהרא קיימא תדיר!

רבי אלעזר ורבי אבא הוו אזלי למיחמי לרבי יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי דרבי אלעזר. קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא. יתבו. אמר ר' אלעזר: "השתא הוא עדנא דקב"ה עאל בגנתא דעדן לאשתעשע בצדיקייא דתמן!" אמר ר' אבא: "שעשועא דא מאי הוא והיך ישתעשע בהו?" אמר ר' אלעזר: "מלה דא רזא סתימא איהו! טמירא לגַבַי, דלא ידיע". אמר ליה: "וכי בריקניא הוו סמכין רברבין דמקדמת דנא בהאי עלמא דלא ידעו ולא רדפו אבתרה למנדע על מה קיימין בהאי עלמא ומה הוו מחכאן בההוא עלמא?!" (חסר)

פתח רבי אלעזר ואמר: יְהוָה אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן (ישעיהו כה א). האי קרא רזא דמהימנותא איהו. יהו"ה - רזא עלאה, שירותא דנקודה עלאה סתימא דלא ידיע. אלהי - רזא קול דממה דקה, ואיהו שירותא דקיימא לשאלא, ואסתים ולא ידיע. ולית מאן דאתיב עליה בגין דאיהו סתים וטמיר וגניז. אתה - דא ימינא - שירותא דקיימא לשאלא ולאתבא ביה. והוא 'כהן עלאה', כמה דאת אמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק (תהלים קי ד). מאן על דברתי מלכי צדק? אלא כהן עלאה דא איהו דקיימא על דבר בגין דההוא דבר לא קיימא אלא בימינא. וההוא דבר מאן איהו? מלכי צדק! כך שמיה. ומאי דאמר דברתי - בגין דאתקשר ביה בדוד, וכל מלי שבחא דיליה בההוא דבר אתיין. ועל דא דברתי. ובגין כך אתה - דא כהן, והא אוקימנא דתלת דוכתי אינון דאקרי כל חד אתה. ארוממך - כלא כחדא. אודה שמך - כדקא יאות, והאי שם ידיע. כי עשית פלא - כסויא ולבושא לאתלבשא נהורא סתימא עתיקא, ראשיתא דרגא עלאה אדם קדמאה, טמירא בכסויא דנהורא אחרא. דבר אחר: כי עשית פלא - כי עשית אל"ף. ומהו אלף? הא תנינן אל"ף בי"ת - אלף בינה. אבל דיוקנא דא' איהו תלת סטרין, ראשית דרזא עלאה דאדם קדמאה. בגין דבדיוקנא דא' אית תרין דרועין - חד מכאן וחד מכאן, וגופא באמצעיתא. וכלא רזא חדא. ואיהו רזא דיחודא. ובגין כך אל"ף לחושבנא אחד, והיינו כי עשית פלא. ורב המנונא סבא אמר הכי: כי עשית פלא - פלא דא הוא חד דרגא מאינון פלאות חכמה. ומאן איהו? דא נתיב לא ידעו עיט (איוב כח ז) ואיהו פלא.

עצות מרחוק קרא להאי בקדמיתא פלא (ישעיהו ט ה), והכא אמר פלא עצות מרחוק (ישעיהו כה א)? אלא התם אצטריך לממני שית סטרין לדרגין עלאין - פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום (ישעיהו ט ה). והכא לא אתא לממני חושבנא. אבל עצות מרחוק מאי נינהו? תרי בדי ערבות דכל עיטא דנביאי מתמן אתיא - אינון אקרון עצות מרחוק.

אמונה אומן תרין דאינון חד; נהר וגן. דא נפיק מעדן, ודא אשתקי מיניה.

הא הכא כל רזא סתימא דמהימנותא.

ואוליפנא האי מאן דאתער בליליא בההוא שעתא דעאל קב"ה בהדי צדיקייא בגינתא - אצטריך לומר קרא דא ברעותא דלבא ולכוונא דעתיה ביה, ובתר אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד (תהלים קלט יד). והיינו שבחא דחסידי קדמאי כד אתערו בפלגות ליליא ובתר מסדרי שבחייהו ולעאן באורייתא.

שעשועא דקב"ה מאי הוא? אלא כל צדיקייא דקיימן בדיוקנייהו מתלבשן בגנתא בכל יומא ויומא. כיון דאיתסחאן בטלא דזמין קב"ה לאחייא ביה מתייא - עאלין כולהו לגבי משיח ושאלין מה דשאלין, והא אתערו חברייא. לבתר מתכנשין ומשתדלין כולהו בדעתא עלאה דכולהו מתיבתי דתמן, ועלייהו כמה ממנן. ומתחדשי תמן כמה חדושין באורייתא. לבתר נפקי כלהו וחמאן כד אתי אליהו לגבי אבהן איהו נפיק ואינהו עאלין וקיימין קמי אבהן וחדו בהו בכמה בנין קדישין דבסחרנייהו וחדאן כולהו.

כד עייל קב"ה בפלגות ליליא - כלהו קיימי מתקנן כדקא יאות, וכל אשתדלותא דאשתדלי כל ההוא יומא בחדושי דאורייתא - קב"ה תיאובתיה באינון צדיקייא דחדישו בה מלין ואשתעשע בהו ובאינון מלין. לבתר - כלהון מתקנן דכר ונוקבא. וקב"ה בתר דארח ואשתעשע בהו בכל אינון מלין רזין דחכמתא דלהון - אתגלי עלייהו ואינון חמאן בההוא נועם יהו"ה. כדין כלהו חדאן בחדוה סגי, עד דמתפשטי זיוא ונהורא דלהון. ומההוא משיכו ונהורא דחדוה דלהון עבדין פירין ואיבין לעלמא דא. וההוא פרי ואיבא עאל תחות גדפיה דשכינתא עד זמנא דאצטריך. וכן משתעשעא בכל צדיק וצדיק ואמרין: "זכאה איהו מלכא דבנין אלין אתברירו לחולקיה ועדביה!".

קלא אתער מאמצעיתא דרקיעא וקרא בקל תקיף ואמר: זכור יהוה לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז ז). כדין ערטירו דיליה וקרקורא דיליה. וכל צדיקיא דתמן אשתמע בתלת מאה ותשעין רקיעין. ובגין דלא אית חדוה ושעשועא לקב"ה אלא בשעתא דקיימי בהו צדיקיא דתמן, ובגין דא אומי ואמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי תהלים. בכל אתר דאית חדוה לקב"ה קלא דא נפיק וקארי. כדין נפיק מתמן וסליק ובטש רקיעין ושאיג שאיגין עד דכל חילי שמיא כלהו בערטורא. כדין נשבא רוחא ובטש בטרפין דההוא אילנא רברבא, וכל ענפין דיליה בטשין דא בדא וקלא אתער מגו נופא דאילנא וקרי ואמר זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק (תהלים קה ח) (דה"א טז טו).

כיון דקלא דא אתער שמע אברהם סבא ואיתער כד איהו רעוא למלכא ואתנחם בהדיה. בההוא שעתא אתערא רוחא חדא מסטרא דדרום וכל רעו וחדוה ואסוותא אתער על עלמא. וכדין סליק צפרא ורעוא אשתכח ונייחא לכל אסירי מלכא דאינון בבי מרעייהו.

זכאה עמא דיכלון למנדע מרזין טמירין סתימין דמלכא קדישא!

אמר רבי אבא, יומא חד הוינא אנא ור' יהודה דמן עכו במדברא. ועאלנא במערתא חדא ואשכחנא תמן ספרא חדא עתיקא דמן יומין קדמאין. פתחנא ליה ואשכחנא דהוה כתוב ביה בריש מלוי הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד [בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם] (ישעיהו מב ט). ואוקים קרא בנשמתהון דצדיקייא מן יומא דסליק במחשבה למברי עלמא. ועד לא אתברי עלמא כל רוחין דצדיקייא הוו גניזין במחשבה קמיה, כל חד וחד בדיוקניה. כיון דצייר עלמא - אתגליין כולהו וקיימו בדיוקנייהו קמיה ברומי מרומים. לבתר יהב לון באוצר חד בגנתא דעדן לעילא, וההוא אוצר לא מליא לעלמין, ותדיר קרי הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד. מאן אינון אני מגיד? כלהו בשמהן. ולית תיאובתא וכסופא להאי אוצר אלא לארקא ביה נשמתין תדיר, כמה דגיהנם לית ליה תיאובתא וכסופא אלא לקבלא נשמתין לאתדכאה תמן. וכל יומא קארי הב הב! מאי הב הב? אוקיד אוקיד! וההוא אוצר נטיל כל נשמתין אינון עד זמנא דאלביש לון ונחתי להאי עלמא. ומגו חובא דאדם קדמאה דאמשיך סטרא בישא לעלמא אצטריכו לאלבשא אינון נשמתין בלבושא דא, דהא לבושא אחרא בעא קב"ה לאלבשא לאינון נשמתין.

(וההוא אמר ההוא ספרא) [ואמר בההוא ספרא] עד הכא שתיקו.

ועוד חמינא מכאן ולהלאה אתוון מחיקן דלא אשתמודען ובתר חמינא לון בחלמא ואמרו שתוק ולא תגלי אלא לטינרא תקיפא. וכך עבידנא. ואשכחנא ביה מאנין דלבושא אחרא זמין קב"ה לאלבשא לאינון נשמתין לזמנין דאתי מתים דחיו על ידא דיחזקאל. מאי טעמא לא עבד לון ההוא לבושא? אלא בגין דלא מטא זמנא לאעברא בעלמא ההוא אוירא דכיא דעביד לבושין. ובגין כך לא אלביש לון אלא כמה דהוו. וכך יהא לתחיית המתים בר דההוא זוהמא דקדמיתא לא אשתכח תמן.

כד נפק בר נש מהאי עלמא - כולהו בין צדיקי בין חסידי ותמימי וחייבי ורשיעי - כולהו עברי באוירא למחמי אדם קדמאה לבני עלמא. ומתמן נטיל אורחא הן לגנתא דעדן הן לגיהנם. כל אינון דאורחייהו לגנתא דעדן מתקרבין לגבי חומה דלבר מאינון תלת חומות דתמן. כדין נפיק חד ממנא ואתער קמייהו וקארי ואמר: "זכאין אתון צדיקייא בעלמא!". וההוא ממונא יעזראל שמיה אוליף לון אורחא ואזלין קמיה עד תרעא חדא דגיהנם. ההוא ממונא קארי בחילא ואמר "צנון תננא! צנון יקידתא!". בההוא שעתא בבהילו מצנני לה ועאלין כלהו וטבלין ועברין, וכל אינון חייבין אתמסרן בידא דדומה, ועאלין בגיהנם. וכל אינון זכאין לא אתמסרן בידוי אלא בהאי ממונא. ובתר דטבלין ועברין - ההוא ממונא אזל קמייהו עד דמטן לשור דגנתא דעדן, וההוא ממונא קארי לפיתחא ואומר: פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיהו כו ב). כדין פתחין פיתחא ואעיל לון. וכן בכל פתחא ופתחא.

כיון דעאלו לגו אתר דצדיקייא - צדיקייא אוחרנין קיימין. כמה חדוה על חדוה על צדיקייא! וכל בני מתיבתא חדאן.

לסוף תלתא יומין דאתטמרן בהיכלין ידיען - נפקי ואוירן נשבי ומתציירן כולהו בדיוקנייהו. מכאן ולהלאה ירתין אחסנת ירותא כדקא חזי לכל חד וחד חזווא דאתחזי בגנתא דעדן מחיזו יקרא דיוקנא דכל דיוקנין וגוון דכל גוונין דמלכא קדישא לא אתגלי בהיכלא ולא באתר חד אלא אתפשח' רקיעא מרקמא על גבי גנתא לארבע סטרין ואתמליא מזיוא יקרא קדישא ואתחזי תמן ואתהנן כולהו צדיקייא. מאן חמא חדוה וכסופא דההוא נועם יהו"ה!

עד כאן הוה לי רשו למחמי בההוא ספרא. אדמקיפנא למחמי יתיר ביה - פרח מן ידי ולא חמינא ליה. אשתארנא עציב ובכינא. דמיכנא תמן בההוא מערתא וחמינא ליה (לההוא) דהוה לביש מנא. אמר לי למה לך למבכי? ולא תתעצב ממה דהוה בההוא ספרא. פרח לגביה ונטליה. ועד לא יפוק מהאי עלמא גניז בההוא מערתא דמדברא דא. והשתא דהוה מתגלי לחייא הכא פרח באוירא ונטליה. מכאן ולהלאה זיל לך לאורחך!

ומההוא יומא ועד השתא לא אתגלי לי ולא זכינא למשמע ממאן הוה. ובכל זמנא דאנא דכירנא - אשתארנא עציב!

אמר רבי אלעזר: "דלמא קב"ה בעי ביקריה דלא בעי דיתגלי בעלמא".

עד דהוו יתבי ולעאן במלין אחרנין עלאין ויקירין - נהר יממא. קמו ואזלו. אמר ר' אלעזר: "השתא עדן רעוא מקמי מלכא קדישא! נימא מילי דאורייתא ונתעסק בה ונשתתף בשכינתא!"

פתח ואמר יהוה בקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד).

(עד כאן תוספת שמודפס בסוף דפוס ווילנא)

אמר ר' אלעזר: בלעם חייבא - מאן קטיל ליה והיך אקטיל? אמר ר' יצחק: פנחס וסיעתיה קטלוהו! דכתיב הרגו על חלליהם (במדבר לא ח), ותנינן בקרתא דמדין הוה עביד בחכמתא דחרשוי דטאסין באוירא הוא ומלכי מדין, ואלמלא ציץ דקדושא וצלותא דפינחס דאפּילו להון על קטילייא. הדא הוא דכתיב על חלליהם וכתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע יג כב). אמר ליה ר' אלעזר: כל דא ידענא.

אמר ר' שמעון: אלעזר! כל מלוי דבלעם חייבא - תקיפין אינון! והא אוקמוה חברייא דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י), ואמרו בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ומנו? בלעם. והא אוקימנא מלה. משה לית דכוותיה בכתרין עלאין. בלעם לית דכוותיה בכתרין תתאין. דא בסטרא דקדושה, ודא בסטרא דשמאלא. ואי כל דא הוה בידיה, וכל כך תקיף בחכמתא, גבר דישבח גרמיה בחילא תקיף דכתיב ואנכי אקרה כה (במדבר כג טו) - אעקר ל'כה' מהאי - היאך יכילו לקטלא ליה?!

אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר: תלת סימנין אינון. סימן לעבירה - ירקון. סימן לשטות - מלין. סימן דלא ידע כלום - שבוחי. ודא אכרע לשאר! שוטה בעל עבירות - כלא אית ביה!

ואי תימא הא כתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כז ב), ואם לאו זר - פיך! -- לאו הכי! אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך - אפתח פומך למללא באורייתא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מילך וינדעון מאן אנת! דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה. פומיה הודע לבני נשא מאן הוא.

להמשך הפרשה (עוד 359 קטעים)