במדבר טו, לד

כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה:

וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ

דֵין הוּא חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וְדָן יַתְהוֹן עַל פּוּם מֵימְרָא דְקוּדְשָׁא מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלְיֵין וּבְאִלְיֵין אָמַר משֶׁה לָא שַׁמְעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם דִיהֱווֹן זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהְתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּהִי בְּבֵית אֲסִירֵי אֲרוּם עַד כְּדוּן לָא אִתְפְּרַשׁ הָדֵין דִינָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ

דין חד מן ארבע דינין כוליה כתוב למעלה במקלל ובטמא מת: וְאַצְנִיעוּ יָתֵיהּ בְּמַטְרָא עַד זְמַן דִי תִתְפְּרַשׁ לְהוֹן מִן קֳדָם יְיָ בְּאִילֵין דִינִין יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ:

במשמר. בפתחות הבי"ת מקום היה ידוע:

מה יעשה לו. אי זו מיתה ימות:

כי לא פרש - באיזה מיתה.

כי לא פורש מה יעשה לו. באיזו מיתה ימות, אבל יודעין היו כי מחלליה מות יומת, והשם יתעלה פירש ואמר מות יומת האיש רגום אותו באבנים, כלומר מות יומת שכתוב מחלליה מות יומת פירושו סקילה.

כי לא פרש מה יעשה לו פרש״י באיזו מיתה ימות. וא״ת לידייניה בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם היא בחנק אלא י״ל מסופק היה משה אי ילפינן חלול חלול מעבודת כוכבים ויהיה נדון בסייף לכך ויניחו אותו במשמר ואם תאמר אליבא דר׳ יהודה דאמר אינו נהרג עד שיודיעוהו בשעת התראה באיזו מיתה הוא נהרג היאך דנוהו למיתה אלא י״ל שמא התרו בו ד׳ מיתות והתיר עצמו למיתה בכולן.

כי לא פורש מה יעשה לו. יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה דכת' מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה הוא נהרג וי"ל דלהכי כתב במדבר דמצות דלעיל גבי נסכים וחלה כתי' כי תבואו בבואכם אל הארץ אבל שבת נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפי' במדבר:

ויניחו אותו במשמר. ולא כתיב ויניחוהו כמו דכתיב במגדף בספר ויקרא כ״ד י״ב. ומבואר שם שהיה קצף השומעים להכותו. ומש״ה כתיב ויניחוהו דמשמעו בשלימות כמבואר שם. משא״כ בחלול שבת היה הדור פרוץ ולא חשו לדבר:

כי לא פורש וגו׳. ידוע מאמרם ז״ל יודעים היו שהוא במיתה אלא שנפל ספק באיזה מיתה. והקשו התוספות בסנהדרין דף ע״ח. מה זה ספק בחילול שבת יותר מכל חייבי מיתות ב״ד דכתיב סתם מות יומת שבחנק. ויישבו שהבינו דשבת חמור. וע׳ מש״כ פ׳ תשא בביאור מקרא לעשות אה״ש ברית עולם. שהמחלל שבת ה״ז ככופר בעיקר שהוא ברית עולם. והיה מקום לדון בזה שדינו ג״כ כעובד עבודת כוכבי׳ וע״ע בסמוך:

ויניחו אותו במשמר מכאן למד חבישה כי מגדף הי' הוראת שעה כמ"ש בסנהדרין (דף ע"ח ע"ב). והנה במגדף כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה' כי לא ידעו כלל אם חייב מיתה, אבל במקושש ידעו שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה יומת כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, שידעו שיעשה לו מיתה רק לא ידעו איזה מיתה ומובא בסנהדרין (דף פ') ובב"ב (דף קי"ט):

ג מדכתיב כי לא פרש מה יעשה לו משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא פירש באיזה מיתה אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם ידועים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק כדפרש"י בפרשת אמור וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת יש לומר משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה לכך מספקא להו: