במדבר טו, לה

רגום. כמו עשה פיישנ"ט בלע"ז וכן הלוך אלנ"ט וכן זכור ושמור:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל גַבְרָא אַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנָא כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא

מות יומת האיש רגום וגו׳. לפי הפשט הוא מיותר. שהרי ידעו מכבר שדינו במיתה ובספרי תניא מות יומת לדורות פי׳ שגם לדורות מחלל שבת בסקילה. ולכאורה לשון המקרא האיש משמעו המקושש שמדברים בו באותה שעה ולא לדורות. אלא כלפי שהיה מקום לחשוב דכיון דכתיב כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. וסתם זה הלשון משמעו חנק. ואם כן אם אמר הכתוב רגום וגו׳ הייתי אומר דלעולם מחלל שבת לדורות בחנק ורק הוראת שעה הוא במקושש. או ס״ד דוקא הוא שהיה בפרהסיא שדינו כמו כופר בעיקר ועובד ע״ז שהוא בסקילה. משא״כ בסתם מחלל שבת דכתיב מות יומת ה״ז כמשמעו בחנק. מש״ה כתיב גם במקושש מות יומת האיש. ומכ״מ רגום וגו׳. מזה למדנו דגם הא דכתיב במחלל שבת לדורות מות יומת הוא בסקילה. זהו לפי הספרי. ולפי סוגיא דסנהדרין דף פ׳ ב׳ דפליגי רבנן ור׳ יהודא בהתרו לסתם מיתה אי נהרג. ולכ״ע במותרה למיתה קלה אינו נדון בחמורה. וא״כ כאן דבשעה שהתרו בו עדיין לא ידעו שהוא בסקילה וכסבור שהוא בסתם מיתה בחנק. וא״כ אינו חייב מיתה כלל מש״ה בא הדבור מות יומת האיש. מכ״מ יומת ברגימה. ולדורות כבר ידענו דינו בסקילה:

מות יומת נראה שהספרי אזיל בשטת ר' יהודה דס"ל בסנהדרין (דף פ') דמקושש הוראת שעה הי' כי לא התרו בו במיתת סקילה כי לא ידעו באיזה מיתה נהרג, וס"ל שמה שהי' הוראת שעה הוא רק מה שסקלו אותו, אבל מה שהמיתו אותו היה כדין, כי עכ"פ התרו בו למיתה קלה, והדין הוא שאם א"י להרגו במיתה הכתובה יכול להמיתו בכל מיתה ואז היה דינו למות במיתה הקלה כמ"ש מחלליה מות יומת ובמיתה סתם התרו בו, וא"כ במ"ש מות יומת היה לדורות ולא הוראת שעה רק מ"ש רגום ירגמו זה הוה לשעה ר"ל הוראת שעה:

ד פירוש הוא לשון הוה אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת: