במדבר טו, לג

המצאים אתו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו:

וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא

וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ בָּתַר דְאַתְרוּ בֵּיהּ וְתָּלַשׁ סַהֲדַיָא דְהַשְׁכָּחוּ יָתֵיהּ תָּלִישׁ קִיסִין לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא

ויקריבו אותו. ליל מוצאי שבת. המוצאים אותו. היה לו לומר אשר מצאו אותו, אלא למדך שעדיין היו מוצאין אותו מקושש עצים אחר ההתראה, לפי שהתרו בו ולא היה מניח עצמו מלקושש.

ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה׳:ז׳) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיהו ז׳:י״ח) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים.

יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.

ויקריבו אתו וגו׳ מקשש למה נאמר עוד, והלא כבר נאמר וימצאו איש מקושש מה תלמוד לומר ויקריבו אתו מלמד שהתרו בו ולא הועיל.

אל משה ואל אהרן. הפי׳ הרגיל הוא שישבו ביחד כמו בפרשה דפסח שני ובנות צלפחד. איברא אינו דומה. דהתם הוא בענין הוראה יכולים משה ואהרן להצטרף משום שהוראה כשרה ביחיד. וכשצריכים למנין מצטרפין ומונין לשני אחים לשנים כדתניא בסנהדרין דף ל״ו הטהרות והטומאות כו׳. אבל כאן בד״נ אין מונין להם אלא אחד. ורש״י שם הביא תוספתא לא ישב בצדו אפי׳ שותק אלא יעמוד והולך לו. ואם כן קשה הלשון אל משה ואל אהרן. אלא הענין דמשה ואהרן היו שני ראשי סנהדראות כל אחד בכח אחר. דכבר ביארנו הא דכתיב בפ׳ שופטים כי יפלא ממך דבר וגו׳ ועלית אל הכהן אשר יהיה בימים ההם או אל השופט. דכל דין שאינו מקובל מכבר. נחתך עפ״י שני אופנים. א׳ בדרך דמוי מילתא למילתא ובא בסברא. וזהו הוראה הפשוטה שבאה לשעה. ב׳ עפ״י הכרח בכללי התלמוד ופלפולה ש״ת. והוראה זו נעשית משנה והלכה לדורות. מש״ה כתיב שיבואו אל הכהן וגו׳ אם יהיו מחולקים בסברא וכה״ג הוא הגדול בהוראה כדכתיב יורו משפטיך ליעקב. ואם יהיו מחולקים בדרך הפלפול והחקירה יבואו אל השופט. והנה במדבר היה משה רבינו ראש סנהדרין בדרך פלפולה ש״ת כדאיתא בנדרים דף ל״ח לא ניתנה תורה אלא למשה וכו׳. ומסיק ההיא לפלפולא בעלמא. ואהרן היה ראש סנהדרין בהוראה כדכתיב ולהורות את בני ישראל. וכאשר היה ספק בדין המקושש בפירוש המקרא כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. הביאו הספק לפני משה אולי יגיד בדרך חקירה מי״ג מדות ותלמוד. גם אל אהרן אולי יתברר לו עפ״י סברא וע׳ מש״כ בספר דברים י׳ מקרא ו׳ ע״פ ובנ״י נסעו וגו׳ :

ואל כל העדה. היינו סנהדרין תלמידי משה אולי ע״י פלפול תלמידים המחכימים את רבם יעלו דבר ברור וכדאיתא בתענית דף ז׳ מה עץ הקטן מדליק את הגדול כך תלמיד כו׳:

ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי' חז"ל שמלמד שהתרו בו, וכמ"ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ור' יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה כמו שלמד בספרי ראה (פסקא צג) ממ"ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק מלמד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר, וי"ל דת"ק יסבור כמ"ד דעיר הנדחת א"צ התראה גמורה, דבתוספתא דסנהדרין (מ"ד) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים, ר' אליעזר אומר נהרגין, א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר' אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא עפ"י עדים והתראה ומה אני מקיים וכו', משמע שלר"ע נהרגים בלא התראה, וכבר תראה שלדעת הכ"מ (פ"ד מה' עכו"ם הלכה וא"ו) יסבור הרמב"ם שאנשי עיר הנדחת א"צ התראה גמורה והוא כדעת ר"ע, וכן יסבור ת"ק דספרי, ולכן לא למד ק"ו מעכו"ם, ור' יצחק ס"ל כר' אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו, והגהתי גירסת הספרי עפ"י גירסת הגר"א:

אל משה ואל אהרן כמימרא זו נמצא בפ' בהעלותך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. ובפ' פינחס בפ' ותעמודנה לפני משה, ושם בפ' בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן:

ב דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מא). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי הא פשיטא הוא דהא כתיב ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש ולא הניח מלקושש: