במדבר יד, ג

וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְּאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּלּ בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַּפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם

וּלְמָא יְיָ מָעִיל יָתָנָא לְאַרְעָא הֲדָא לְמֵיפַּל בְּחַרְבָּא דִכְנַעֲנָאֵי נְשָׁנָא וְטַפְלָנָא יְהוֹן לְמֵיבַז הֲלָא טַב לָנָא דְנָתוּב לְמִצְרָיִם

וְטַעַם וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ – לֹא יַזְכִּירוּ דִּבַּת הָאָרֶץ לֵאמֹר גַּם כֵּן "וְהָאָרֶץ מְשַׁכֶּלֶת וְרָעָה", כִּי יַסְתִּירוּ הָעָם הַדָּבָר הַזֶּה מִמֹּשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמְרוּ הַשְּׁלוּחִים כֵּן בַּהֲשִׁיבָם דָּבָר אֵלָיו וְאֶל כָּל הָעֵדָה, כִּי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יָעִידוּ בָּם כִּי שֶׁקֶר דִּבְּרוּ. וְהַמְרַגְּלִים עַצְמָם הִסְתִּירוּ זֶה מִמֹּשֶׁה מִדַּעְתָּם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עִנְיְנֵי הָאָרֶץ מִמִּצְרַיִם וּמִמִּדְיָן הַשְּׁכֵנִים לָהּ כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (במדבר י״ד:ב׳). עַל כֵּן הָיוּ אוֹמְרִים הַדִּבָּה הַזֹּאת לָעָם בְּאָהֳלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ סוֹד. וְהִנֵּה מֹשֶׁה אָמַר בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה: ״וַיָּשִׁיבוּ אֹתָנוּ דָּבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נוֹתֵן לָנוּ, וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלוֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה'״ (דברים א כה-כו). וְהַטַּעַם כִּי כֵן אָמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה כִּי הָאָרֶץ טוֹבָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא, וְהָעָם מָרוּ אֶת פִּי ה' כְּשֶׁלֹּא רָצוּ לַעֲלוֹת מִפְּנֵי אָמְרָם כִּי עַז הָעָם, וְיֵשׁ בַּה' לַעֲזֹר וּלְהַכְשִׁיל, וְכַאֲשֶׁר יְפָרֵשׁ שָׁם: ״ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם״ (דברים א':ל׳), כִּי אַחֲרֵי שֶׁאֵין הַמְּנִיעָה מִכְּלוּם רַק מִתֹּקֶף הָעָם, הָיָה לָהֶם לִבְטֹחַ בְּשֵׁם ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה. וְלֹא נִצְטָרֵךְ לוֹמַר כִּי עַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב אָמַר מֹשֶׁה כֵּן, כִּי לָמָּה יִשְׁמְעוּ לַשְּׁנַיִם וְלֹא יַאֲמִינוּ לָעֲשָׂרָה. וְעוֹד כִּי שָׁם כְּתִיב: ״וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים״ (דברים א':כ״ג), וַעֲלֵיהֶם אָמַר: ״וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָנוּ דָּבָר״ (שם כ״ה):

שוב מצרימה. שם הפועל כמו לא אוכל קום ומלך אלקום עמו:

ולמה ה' מביא אותנו. מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו:

לנפול ד' במסרה. לנפול בחרב דחה דחיתני לנפול אשר החילות לנפול לפניו גם בבל לנפול חללי ישראל שבעון זאת הנפילה דחוני שגרמו לי עתה נפילה דכתיב ופגריכם אתם יפלו במדבר ודחיתני לנפול לדורות שגרמו שחרב הבית ונפלו ביד בבל והיינו גם בבל לנפול חללי ישראל וכן בימי המן שכתבו שטנה על בוני הבית ולא הניחו לבנותו:

הלוא טוב לנו שוב מצרימה כשהיינו במצרים אם מת אחד ממנו היה מניח נכסיו לקרוביו או לשכניו אבל עכשיו הכל לבז.

נשינו וטפנו יהיו לבז. אם הכונה שיקחום בשבי לעבדים ולשפחות. היה להם לומר יהיו לשבי. אבל משמעות לבז שיבוזו נכסיהם לבד. כי לא יכלו להכחיש שהקב״ה חפץ להוריש את הארץ לישראל ולהקים את השבועה לאבות. וגם להקים את התורה ומצות. אלא חשבו כי את זה הדור שנא. והיה להם הוכחות ע״ז כמש״כ בס׳ דברים א׳ כ״ח ולהלן מקרא ט׳. וחשבו כי רצונו ית׳ שיהיה זה הדור הרוגי חרב. והטף ונשים יהיו נשמרים בהשגחה פרטית שלא יהיו נכבשים לעבדים ולשפחות עד שיגדלו וישובו לכבוש את הכנעני בעזרו ית׳. ועד כה וכה יהיו לבז עכ״פ:

הלוא טוב לנו שוב מצרימה. אחר שאין הקב״ה ממית אותנו. טוב לנו שוב מצרימה:

ולמה מביא אותנו אל הארץ הזאת ששם יגיע לנו רעות כפולות ומכופלות, [א] שהמיתה תהיה ע"י חרב, [ב] שגם נשינו וטפנו יהיו לבז, וא"כ אחר שאנו רואים שאנו מעותדים למות, טוב לבחר הרע במעוטו ולשוב למצרים שהם יחזיקו אותנו לעבדים ולא ימיתו אותנו: