במדבר א, יח

ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתיחס על השבט:

וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנָשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא וְאִתְיַחֲסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן

וְיַת כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּנָשׁוּ בְּחַד יוֹמָא לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא וְאִתְיַיחְסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְגוּלְגְלַתְהוֹן

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי – יַזְכִּיר זְרִיזוּת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּמִצְוַת הַשֵּׁם, כִּי בְּיוֹם הַדִּבּוּר לָקַח אֶת הַנְּשִׂיאִים וְהִקְהִיל כָּל הָעֵדָה וְהִתְחִיל לִפְקֹד אוֹתָם, אֲבָל לֹא נִשְׁלַם הַמִּנְיָן בְּיוֹם אֶחָד. וּלְכָךְ חָזַר וְאָמַר: ״וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי״ (במדבר א׳:י״ט) לְהוֹדִיעַ שֶׁהָיָה בַּמָּקוֹם הַהוּא הַמִּנְיָן, לֹא בַּיּוֹם הַהוּא:

וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם – הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵידַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר א׳:י״ח). וְאֵינֶנּוּ נִרְאֶה שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין לְהָבִיא שְׁטָר וְעֵדִים עַל יִחוּסֵיהֶם לְשִׁבְטֵיהֶם. אֲבָל וַיִּתְיַלְדוּ – שֶׁנִּמְנוּ תּוֹלְדוֹתָם לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. הַטַּעַם לוֹמַר כִּי כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתָם מֹשֶׁה כֵּן מִפִּי הקב״ה, נִקְהֲלוּ כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, חוּץ מֵעֵרֶב רַב אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי נִכָּרִים הָיוּ בָהֶם מִיּוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. וְהִנֵּה הֵבִיאוּ כָּל הָעֵדָה אִישׁ שִׁקְלוֹ, וְאָמְרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְהַנְּשִׂיאִים: ״אֲנִי פְּלוֹנִי נוֹלַדְתִּי לִפְלוֹנִי מִמִּשְׁפַּחַת פְּלוֹנִי שֶׁהוּא לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן״ וְזוּלָתוֹ, וּמֹשֶׁה נוֹתֵן שִׁקְלֵי כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בְּמָקוֹם מְיֻחָד וְיָדַע מִסְפַּר הַפְּרָט וְהַכְּלָל. וְהָרְאָיָה בָּזֶה כִּי בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי שֶׁהִזְכִּיר הַמִּשְׁפָּחוֹת לֹא אָמַר שָׁם "וַיִּתְיַלְדוּ", וְלֹא הִזְכִּיר "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם", כִּי מֵעֵת שֶׁחָנוּ לְדִגְלֵיהֶם נִבְדְּלוּ הַשְּׁבָטִים זֶה מִזֶּה וְנוֹדְעוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לְאֵיזֶה שֵׁבֶט הֵמָּה, וְלֹא הֻצְרְכוּ שָׁם רַק לָדַעַת כַּמָּה מִשְׁפָּחוֹת בַּשֵּׁבֶט, וְהַמִּשְׁפָּחָה תִּמְנֶה אֲנָשֶׁיהָ לְגֻלְגְּלֹתָם לֹא בְּמִסְפַּר שְׁמוֹתָם. וְלָכֵן לֹא הֻצְרַךְ לִהְיוֹת נְשִׂיאִים בַּמִּנְיָן הַהוּא. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על במדבר א׳:י״ח) וַיִּתְיַלְדוּ – בִּקְשׁוּ מָתַי נוֹלְדוּ בַּעֲבוּר חֶשְׁבּוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה:

ויתילדו. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה אז נכתבו תולדתם:

ויתילדו על משפחותם. מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחסם שזכות אבותם מסייעתם וכבר אמרו (בפרק י' יוחסין) אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך (פי' בחיילות בית דוד) וזה כאמרם (שם) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל:

ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. בו ביום שהיה הדבור למשה הקהילו כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם הענין ביום אחד, ועל כן הוצרך לומר ויפקדם במדבר סיני, שהשלים מנינם במקום ההוא, לא ביום ההוא, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ויתילדו על משפחותם. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, או נכתבו תולדותם ונתיחס כל אחד ואחד על שבטו, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.

ויתלדו ויתיחסו, ד״א בקשו מתי נולדו בשביל חשבון העשרים שנה.

ואת כל העדה וגו׳ באחד לחדש. יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טרח הראיה והעדיות. גם שבו ביום הכרו היחוסין של כלן, והוא אמרו ויתילדו סמוך למאמר ״באחד לחדש״ וגו׳:

ויתילדו וגו׳. כתב רש״י זכרונו לברכה: הביאו ספר יחוסיהן ועדי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט. והשיג רמב״ן כי לא היו צריכין לכל זה, עד כאן. ואולי כי הצרכו לחזקת לידה למיחוש ממזר שמכיר אביו, והכרת ממזרותו תהיה מהלידה, וצריך להביא חזקת לידה, פרוש שנולד בכשרות, וזולת זה יוכל הממזר לומר ספר יוחסין עד יעקב אשר הודיעתו אמו.

במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה. שהי׳ רשום בפתקא שמו וסך שניו שהוא למעלה מבן עשרים וגו׳:

כ הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה היה משמע שהולידו את עצמם לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו':

ל חזקת לשון כבוד כמו שפירש"י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד: