אור החיים על במדבר פרק א

במדבר סיני וגו׳. רז״ל דרשו (במדבר רבה א:א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה׳ מדותיו יתברך בשעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחדש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית.

ונראה כי הכתוב אדרבה השכיל לדבר בשעור שוה, והוא על דרך אמרם (שמות רבה מה:ו) ״הנה מקום אתי״ – שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחדש וגו׳ בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש. ותדע כמה הוא מפלג מקום אשר ה׳ שם ממה שמצינו שבשתי אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ששים רבוא של ישראל (בראשית רבה ד,ד; ה,ו), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרבה לצד השוכן בו ברוך הוא.

שאו את ראש וגו׳. צריך לדעת מספר זה למה. ורש״י זכרונו לברכה הביא דברי המדרש שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם חזר למנותם, עד כאן, וזה לא יספיק לישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן לא אחר כך, גם בהפלגת זמן חודש ימים.

ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל שהוא מספר שבפרשת פקודי (שמות לח:כו) באו לכלל חשבון שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בהמשך זמן ששה חדשים, הגם שכלה בהם העגל בשלשה מיני מיתות: מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל. ובמספר שלפנינו שהוא אחר ששה חדשים אחרים ממספר השני, רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפלו אחד. והדבר כמעט זר למאד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא ארע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן.

ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא), וזה לשונם: ״ויהיו כל הפקודים״ וגו׳, ולהלן הוא אומר ״בקע וגו׳ לשש מאות אלף״ וגו׳, למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת, עד כאן. דבריהם זכרונם לברכה לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל, הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן.

אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (שקלים א,ג), אין קשיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר, אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה׳ כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקימו מאמר ה׳ שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכון לומר, אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת – והלוים לא התפקדו, והרי לפניך היתרון.

ופרוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר שני לשלפנים, זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון, ובששה חדשים שבין שתי המספרות לא נעדר מהם אחד, והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני. ולזה נתחכם ה׳ לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחדש השני וגו׳, בכוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הראשון היה כמספר השני ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳ חיים כלכם״. ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש״י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו׳, שבחר בזמן זה לטעם הנזכר.

תפקדו אותם. חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו׳, להעירך בכונת אמרו שאו שיכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני במדבר א) שאמרו שנתקנאו אמות העולם בישראל מה ראו להתקרב וכו׳, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר איקונין שלכם, ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא, עד כאן. הרי כי יקפיד ה׳ על היחוס וישפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה׳ לצוות לפקד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות, למצוא לכל אחד ספר איקונין, מה שאין כן באמות העולם. ואחר כך באר מה היא המעלה, מבן עשרים שנה וגו׳ תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה.

ואת כל העדה וגו׳ באחד לחדש. יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טרח הראיה והעדיות. גם שבו ביום הכרו היחוסין של כלן, והוא אמרו ויתילדו סמוך למאמר ״באחד לחדש״ וגו׳:

ויתילדו וגו׳. כתב רש״י זכרונו לברכה: הביאו ספר יחוסיהן ועדי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט. והשיג רמב״ן כי לא היו צריכין לכל זה, עד כאן. ואולי כי הצרכו לחזקת לידה למיחוש ממזר שמכיר אביו, והכרת ממזרותו תהיה מהלידה, וצריך להביא חזקת לידה, פרוש שנולד בכשרות, וזולת זה יוכל הממזר לומר ספר יוחסין עד יעקב אשר הודיעתו אמו.

כל יוצא צבא. אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כלן גבורי כח, והוא אמרו כל, פרוש, כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא:

והלוים לא התפקדו וגו׳. פרשתי למעלה (פסוק ב׳) כונתו במאמר זה.

לא תפקד וגו׳ לא תשא. פרוש, בין על ידי כפר נפש בין שלא על ידי כפר נפש. ועין מה שפרשתי בפרשת כי תשא.

עוד יכון לומר, שהגם שיבא לידך מספר של נשיאות ומעלה שהוא מספר הדגלים, אף על פי כן לא תשא.