מקווה – מהו, ממה הוא עשוי ואיך הוא בנוי

מה הופך מים למקווה

הפסוק ״אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור״ (ויקרא יא, לו) הוא היסוד. הרמב״ם (מקוואות ד, א) כותב שהשיעור הוא כדי טבילת כל גוף האדם בבת אחת, ״אמה על אמה ברום שלש אמות״, שהם ארבעים סאה. המים צריכים להיות נקווים בקרקע – כמו מי גשמים או מעיין – ולא מים שנשאבו בכלים (״מים שאובים״), שפוסלים את המקווה בתנאים מסוימים (מקוואות ה).

שש מעלות במקוואות

המשנה (מקוואות א) מונה שש מעלות, ״זו למעלה מזו״: מן המים המעטים שבגומות, דרך ״מקוה שיש בו ארבעים סאה, שבו טובלין ומטבילין״, ועד המעיין – ולמעלה מכולם מים חיים. מכאן שמקווה של ארבעים סאה הוא המדרגה שבה כבר אפשר לטבול. כל מסכת מקוואות עוסקת בפרטים: איך מצטרפים מים, מה פוסל ומה חוצץ.

המקווה בימינו

מקווה בימינו בנוי בדרך כלל מבור טבילה, ולידו ״אוצר״ של מים כשרים – למשל מי גשמים שנאספו בדרך שאינה פוסלת. בור הטבילה מחובר לאוצר בדרכים שהפוסקים הכשירו, וכך המים שבו נחשבים למקווה. כך אפשר לשמור על מים נקיים ונעימים בלי לפגוע בכשרות.

קיצור שולחן ערוך (קסב, יא) מביא מחלוקת על חימום מי המקווה, ושהמנהג פשט במקומות רבים להתיר. הוא גם דן בטבילה בנהרות ומזהיר שיש בהם שאלות רבות (שם, יב–יג). ובסוף (קסב, יד): ״דיני המקוה רבים הם מאוד״, ואין לבנות מקווה או לשנות בו דבר אלא על פי רב מומחה.

לכן לפני הטבילה כדאי לוודא שהמקווה נמצא בפיקוח מוכר. מי שנוסעת למקום שאינו מוכר לה, בארץ או בחו״ל, תברר מראש היכן יש מקווה כשר ומה שעות הפעילות שלו.

מקווה ישראל

רבי עקיבא דורש ״מקוה ישראל ה׳ – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״ (יומא ח, ט). הרמב״ם מסיים את הלכות מקוואות (יא, יב) בכך שהטבילה היא חוק ש״תלוי בכוונת הלב״, ויש בה רמז לטהרת הנפש. ראו גם טבילה במקווה – עקרונות והכנות.

טעויות נפוצות

• לחשוב שכל בריכה או ג׳קוזי עם הרבה מים הם מקווה.
• להניח שמקווה כשר לעולם – כל שינוי בו צריך בדיקה של רב.
• לטבול בים או בנהר בלי לברר עם רב.