מה זה תפילת ״נשמת כל חי״ ולמה נודרים לומר אותה?

התפילה

״נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלוקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד...״ – זו אחת התפילות הנשגבות שבסידור. היא מתארת את חוסר היכולת של האדם להודות לה׳ כראוי: ״אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך״.

מתי אומרים

אומרים ״נשמת״ בשחרית של שבת ויום טוב, בסוף פסוקי דזמרה, לפני ״ישתבח״. בליל הסדר אומרים אותה בסוף ההלל. הגמרא (פסחים קיח ע״א) מביאה בשם רבי יוחנן שברכת השיר שבסוף ההלל היא ״נשמת כל חי״.

הנדר

מנהג נפוץ בקהילות רבות: אדם שנמצא בצרה – מחלה, סכנה, קושי – אומר שאם ייוושע, יאמר ״נשמת כל חי״ בציבור. כשהישועה מגיעה, הוא עומד בבית הכנסת או בכינוס ואומר את התפילה בקול, והציבור עונה אמן. יש שמוסיפים סעודת הודיה. המנהג נשען על הרעיון של ״קרבן תודה״, ועל כך שבתפילה זו יש ביטוי עמוק להכרת הטוב.

הודיה ולא תשלום

המנהג מבטא הכרת טובה, ואינו ״עסקה״ עם שמיים. אין בו הבטחה שאם נודרים – נושעים. גם מי שלא נדר יכול להודות כך, ומי שלא זכה לישועה שקיווה לה – אין בזה סימן לשום דבר.

בלי נדר

נדרים הם עניין רציני בהלכה. לכן מומלץ לקבל קבלה כזו בלשון ״בלי נדר״, כדי שלא להיכנס לחיוב של נדר. מי שכבר נדר – יקיים את נדרו, ואם קשה לו – ישאל רב על התרת נדרים.

ראו ברכת הגומל, תהילים לפי בקשה ותפילות שבת.