האם מותר לדבר בשפה גסה?

חומרת ניבול הפה

הגמרא (שבת לג, א) דורשת על הפסוק ״וכל פה דובר נבלה״: ״הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו – אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה״, ו״כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם״. כלומר, גם כשמדברים על דבר שכולם יודעים – הדרך שבה מדברים עליו קובעת.

לשון נקייה

״לעולם יספר אדם בלשון נקייה״ (פסחים ג, א) – הגמרא מראה שהתורה הוסיפה אותיות ומילים, ובלבד שלא לכתוב מילה לא נקייה. אם התורה, שכל אות בה מדודה, ״מאריכה״ כדי לדבר בעדינות – קל וחומר שאדם צריך לשמור על פיו.

קללות

יש הבדל בין ניבול פה לבין קללה. קללת אדם אחר בשם ה׳ אסורה מן התורה (״לא תקלל חרש״), ובלי שם – אסורה מדרבנן ובכל מקרה פוגעת בבין אדם לחברו. ״מילים גסות״ שאינן קללה ואינן ניבול פה – מנוגדות למידת הדרך ארץ, ולא נאות ליהודי.

בדורנו

השפה בסביבה, ברשתות החברתיות ובבידור מלאה במילים גסות, וקל להתרגל. הדרך לשנות היא בהדרגה: לשים לב, לבחור מילים חלופיות, ולהימנע מתכנים שמשרישים את השפה הזאת. הורים ומחנכים – יהיו דוגמה; הילדים לומדים מהשפה שבבית.

הפה – כלי לקדושה

בפה מתפללים, מברכים ולומדים תורה. מי ששומר על פיו מדיבור גס – שומר על הכלי שבו הוא עומד לפני ה׳. וכך כתוב: ״שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו״, ומי שמרגיל את עצמו לדבר בעדינות זוכה גם ליחסים טובים יותר עם הבריות.