האם מותר להישבע?

שבועה מן התורה

התורה אומרת ״ובשמו תשבע״ (דברים ו, יג) – שבועה בשם ה׳ היא דבר רציני וקדוש. מצד שני, ״לא תשא את שם ה׳ אלוהיך לשווא״, ומי ששובר שבועה – ״לא יחל דברו״. השולחן ערוך (יו״ד רלז, א) מבהיר: ״האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו – הרי זה שבועה, אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי״.

להתרחק

הקיצור (סז, ב) כותב: ״וכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר – לא ישאל עליו אלא יעמוד בשבועתו, אף על פי שהוא מצטער״. כלומר, הדרך הרצויה היא לא להישבע כלל, ואם נשבע – לקיים. התרה על שבועה נעשית ״בשעת הדחק״ בלבד.

מתי זה טוב

יש מקרה אחד שבו שבועה מותרת לכתחילה ואף משובחת: לזרז את עצמו לקיים מצווה. ״מנין שנשבעין לקיים את המצוה?״ – הקיצור (סז, ד) מביא שמי שחושש שיתרשל בלימוד או שייכשל בעבירה – ״מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה״.

בדיבור היומיומי

ביטויים כמו ״אני נשבע לך״, ״בחיי ילדיי״ או ״שבועה״ נאמרים לעיתים בקלות. מי שאומר ״אני נשבע״ על דבר שאינו אמת – עלול להיכשל בשבועת שקר; ומי שנשבע לעשות משהו ושכח – נמצא בבעיה. לכן נכון להרגיל את הפה לומר ״בלי נדר״ ולא להישבע כלל.

שבועה בבית משפט

שאלת השבועה בבית משפט, ובמיוחד בתוך מסמכים רשמיים, תלויה בנוסח: רבים נוהגים לבקש ״הצהרה״ במקום ״שבועה״, וזה מותר בחוק בישראל. מי שנדרש להישבע – ישאל רב לפני כן.

מי שנשבע

מי שנשבע ואינו יכול לקיים – פונה לרב, שיכול להתיר בפני שלושה (״התרת נדרים״), כשיש פתח הלכתי לכך. אין להחליט לבד שהשבועה בטלה.