מה זה ייאוש בעלים באבידה?

השבת אבידה

השולחן ערוך (חו״מ רנט, א) פוסק: ״הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם״, ומי שנטל אותה כדי לגזול לפני שהבעלים התייאשו – עובר על ״השב תשיבם״, ״לא תגזול״ ו״לא תוכל להתעלם״. מצוות השבת אבידה היא אחת המצוות המרכזיות שבין אדם לחברו.

מה זה ייאוש

ייאוש הוא החלטה פנימית של הבעלים שהחפץ אבוד להם. ברגע הזה החפץ נעשה ״הפקר״ לגבי מי שימצא אותו. השולחן ערוך (רסב, ה) מביא דוגמה: ״מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו – כגון שאמרו ׳וי לחסרון כיס׳ – אפילו יש בו סימן, הוא של מוצאו״. וכן ״המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד… ונתייאשו הבעלים – הוא של מוצאו״.

סימן

כשיש בחפץ סימן – צבע מיוחד, כתובת, מספר או מקום מוגדר – הבעלים מצפים שימצאו ויחזירו, ולכן בדרך כלל אינם מתייאשים. חפץ כזה חייבים להכריז עליו. כשאין סימן – כמו מטבעות מפוזרים או פרי שנפל – הבעלים מתייאשים מיד כשמרגישים, והמוצא זוכה (רסב, ג).

לפני ייאוש ואחרי

הכלל החשוב: הכול תלוי ברגע שבו החפץ הגיע לידי המוצא. אם הרים אותו לפני שהבעלים התייאשו – החפץ נכנס לידו כפיקדון של מצווה, והוא חייב להחזיר, גם אם הבעלים התייאשו אחר כך. מכאן שאי אפשר ״להמתין לייאוש״ ואז לקחת.

ייאוש שלא מדעת

כשהבעלים עדיין לא יודעים שאיבדו, אבל ברור שכשיגלו יתייאשו – זה ״ייאוש שלא מדעת״, ויש בו מחלוקת בגמרא. להלכה, ייאוש שלא מדעת אינו נחשב ייאוש, ולכן מי שמוצא חפץ שזה עתה נפל – לא יקח אותו לעצמו.

בזמננו

בחפצים יקרים כמו טלפון, ארנק עם תעודות או תכשיט – בעלים אינם מתייאשים מהר, כי אפשר לאתר אותם. לכן מכריזים, מוסרים למשטרה או לאתר אבידות. ראו מצאתי טלפון או ארנק.