האם מתחילים לדבר עם האבל או מחכים שיפתח?

הדין

השולחן ערוך (יו״ד שעו, א) פוסק: ״אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה, והאבל מיסב בראש, וכיון שנענע האבל בראשו בעניין שנראה שפוטר את המנחמים – אינם רשאים לישב אצלו״.

המקור בתנ״ך

הדין נלמד מרעי איוב: ״וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאד״, ורק ״אחרי כן פתח איוב את פיהו״. מי שבא לנחם צריך קודם כל להיות שם, בשתיקה, ולתת לאבל לקבוע את הקצב.

למה

האבל נמצא בצער עמוק, ולא תמיד יש לו כוח לשיחה. כשהמנחם פותח בדברים – הוא עלול לומר דברים שאינם מתאימים, או לכפות על האבל שיחה שאינו רוצה בה. כשהאבל פותח – הוא בוחר על מה לדבר: על הנפטר, על זיכרונות, או על דברים אחרים.

מה מדברים

מתאים לדבר על הנפטר – על מעשיו הטובים, על זיכרונות משותפים. אין לומר דברים כמו ״מה אפשר לעשות״, שיש בהם כעין השלמה עם גזירה נוספת, ואין להאריך בשיחות חולין ובפוליטיקה. גם שתיקה, בנוכחות חמה, היא ניחום.

מתי יוצאים

כשהאבל מראה שהוא עייף, או שיש מנחמים אחרים שממתינים – יוצאים. אין צורך לשהות זמן רב. ביציאה אומרים את הנוסח המקובל. ראו מה אומרים כשיוצאים מבית האבל.

האבל אינו קם

הרמ״א שם מוסיף: ״אין אבל או חולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא״. האבל אינו צריך לקום לכבוד המנחמים, ואינו צריך לארח אותם.