מה אומרים כשיוצאים מבית האבל?

האבל פותח

השולחן ערוך (יו״ד שעו, א) כותב: ״אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה, והאבל מיסב בראש, וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים – אינם רשאים לישב אצלו״. כלומר, הניחום מתנהל לפי קצב האבל: אם הוא רוצה לדבר – מקשיבים; אם הוא שותק – יושבים איתו בשקט.

הנוסח

בסוף הביקור, בצאתם, המנחמים אומרים: ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״. ״המקום״ הוא כינוי לקב״ה, ״שהוא מקומו של עולם״. הנוסח מצרף את צער היחיד לצער הכללי על חורבן ירושלים, ומבטא תקווה לנחמה. בקהילות ספרדיות רבות מוסיפים: ״מן השמים תנוחמו״, ויש המוסיפים ״ולא תוסיפו לדאבה עוד״.

לאבל אחד

לאבל יחיד אומרים ״המקום ינחם אותך״, ולאבלה – ״אותך״ בלשון נקבה. יש שאומרים תמיד ״אתכם״, כי מנחמים את כל המשפחה.

מה לא לומר

הרמ״א (שעו, ב) מזהיר: ״אל יאמר אדם לאבל ׳מה לך לעשות, כי אי אפשר לשנות׳ – שזהו כגידוף״. כלומר, אין לומר דברים שמקטינים את הצער או שנשמעים כהשלמה עם גזירה בלי כאב. גם אין להרבות בשאלות על נסיבות הפטירה, ואין לדבר על עניינים אחרים.

מה כן

לשבת, להקשיב, לשאול על הנפטר – מי היה, מה אהב – ולתת לאבל לספר. זיכרונות טובים על הנפטר מנחמים הרבה. דברים קצרים מן הלב טובים יותר מנאומים.

ראו ניחום אבלים, ניחום בטלפון או בהודעה והקיצור בסימן רז.