משנה תורה · ספר עבודה · הלכות מעשה הקרבנות

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יט

16 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   אֵין הַמַּעֲלֶה בַּחוּץ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל אִם הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן פָּטוּר. שֶׁאֵין קָרוּי קָרְבָּן אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בַּחוּץ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח כ) "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ". וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ט) "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'" עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַשֵּׁם:

   כסף משנה (2)

   אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק"ח) ופסק כת"ק:

   ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'. שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה':

2. הלכה ב׳

   אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַעֲלָאַת דָּבָר הָרָאוּי לָאִשִּׁים וְלַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן הָעוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ח) "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה אוֹ זָבַח" מָה עוֹלָה שֶׁרְאוּיָה לָאִשִּׁים אַף כָּל שֶׁרָאוּי לָאִשִּׁים הוּא שֶׁחַיָּבִין עַל הַעֲלָאָתוֹ בַּחוּץ:

   כסף משנה

   אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ:

3. הלכה ג׳

   מִכָּאן אָמְרוּ הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם אוֹ הַמַּקְטִיר אֵיבְרֵי עוֹלָה אוֹ אֵימוּרִין אוֹ קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה אוֹ קְטֹרֶת אוֹ מִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ מִנְחַת נְסָכִים אוֹ הַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין יַיִן אוֹ מַיִם בַּחוּץ חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ט) "לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" כָּל הַמִּתְקַבֵּל בִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ:

   כסף משנה (3)

   מכאן אמרו הזורק את הדם. בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ.

   ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים. משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ט:).

   ומ"ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב. שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש"י ורבינו קיצר במובן:

4. הלכה ד׳

   אֲבָל הַזּוֹרֵק שְׁיָרֵי הַדָּם בַּחוּץ אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי דָּמִים הַפְּנִימִים פָּטוּר. שֶׁזְּרִיקַת שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵם וְאֵינָן מְעַכְּבִין. וְכֵן הַמְנַסֵּךְ יַיִן אוֹ מַיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין בַּחוּץ פָּטוּר בֵּין בֶּחָג בֵּין בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. הוֹאִיל וְחָסֵר הַשִּׁעוּר הֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּפְנִים. וְכֵן הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת מִבְּשַׂר אָשָׁם מִבְּשַׂר שְׁלָמִים בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר מִשְּׁיָרֵי מְנָחוֹת מִשְּׁתֵי הַלֶּחֶם מִלֶּחֶם הַפָּנִים בַּחוּץ פָּטוּר. שֶׁכָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה לֹא לָאִשִּׁים:

   כסף משנה (3)

   אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'. שם (דף ק״י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת״ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי״א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא״כ לת״ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ב) מסיק רב פפא דכ״ע בין ר״א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין.

   ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'. נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך.

   ומ"ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור. משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי"ב:):

5. הלכה ה׳

   הַמַּעֲלֶה אֶת הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּחוּץ חַיָּב מִפְּנֵי הָאֵימוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁן אֵין בְּשַׂר הַזֶּבַח חוֹצֵץ. וּכְאִלּוּ הִקְטִיר הָאֵימוּרִים בִּפְנֵי עַצְמָן. אֲבָל הַמַּעֲלֶה מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַקֹּמֶץ בָּרוּר וּמֻבְדָּל. קְמָצָהּ וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ וְהִקְרִיב כֻּלָּהּ בַּחוּץ חַיָּב:

   כסף משנה (2)

   המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש"י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה:

   ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'. משנה וגמרא שם:

6. הלכה ו׳

   הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת וְהַמּוֹלֵחַ וְהַמֵּנִיף וְהַמַּגִּישׁ וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וְהַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ פָּטוּר. לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ גְּמַר עֲבוֹדָה וְנֶאֱמַר (ויקרא יז ח) "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה אוֹ זָבַח". מַה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה אַף כָּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה חַיָּבִין עָלָיו:

   כסף משנה

   היוצק והבולל והפותת וכו'. משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי"ב):

7. הלכה ז׳

   פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ. וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עָלָיו פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ט) "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ" כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵין חַיָּבִין עָלָיו. אֲבָל קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פִּסּוּלָן בַּקֹּדֶשׁ אִם הֶעֱלָה מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּב. כֵּיצַד. כְּגוֹן הַלָּן וְהַיּוֹצֵא וְהַטָּמֵא וְשֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הָעוֹבֵד שֶׁכֻּלָּן נִשְׂרָפִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. אִם עָבַר וְהֶעֱלָה מֵהֶם בַּחוּץ חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ט) "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'" כָּל הַנַּעֲשֶׂה לַה' חַיָּבִין עָלָיו וְאֵלּוּ נַעֲשׂוּ לַשֵּׁם:

   כסף משנה (3)

   פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'. משנה שם:

   ומ"ש אחר שהתודה עליו. נתבאר בפ' זה:

   אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'. משנה בפ' השוחט ומעלה:

8. הלכה ח׳

   כָּל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל הַעֲלָאָתוֹ בַּחוּץ כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלָה מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בַּחוּץ חַיָּב. בֵּין שֶׁהֶעֱלָה בִּפְנִים תְּחִלָּה וְשִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כְּזַיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ. בֵּין שֶׁהִנִּיחַ הַכּל בִּפְנִים וְלָקַח מִמֶּנּוּ כְּזַיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ. אֲבָל אִם חִסֵּר אוֹתוֹ דָּבָר הַקָּרֵב כָּל שֶׁהוּא בִּפְנִים וְהֶעֱלָה שְׁאֵרִיתוֹ בַּחוּץ פָּטוּר:

9. הלכה ט׳

   כֵּיצַד. הַקֹּמֶץ אוֹ הַלְּבוֹנָה וְהָאֵימוּרִין וְהָעוֹלָה וּמִנְחָה הַנִּשְׂרֶפֶת וְהַנְּסָכִין שֶׁחָסְרוּ מִקְצָתָם בִּפְנִים וְהִקְרִיב שְׁאֵרִיתָן בַּחוּץ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יז ט) "לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ" עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶחָסֵר. הוֹצִיאוֹ שָׁלֵם וְחָסַר בַּחוּץ וְהֶעֱלָהוּ הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה:

   השגת הראב״ד

   כיצד הקומץ וכו' עד שהוציאו שלם עד העלה וחזר והעלה וכו' עד בין מעלה לעושה. א"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא ובודאי היא משובשת אבל הגירסא שלנו אף לדברי ר' עקיבא חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק לדברי הכל אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות:

   כסף משנה (2)

   (ח-ט) כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר. משנה וברייתא שם (דף ק"ט:):

   ומ"ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה"ז ספק. שם (דף ק"י) בעיא דלא איפשיטא:

10. הלכה י׳

    הֶעֱלָה אֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת בָּשָׂר וְהָיָה הָעֶצֶם מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר. הָיָה מֶלַח מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְעוֹלָה וְאֵימוּרֶיהָ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

    כסף משנה (3)

    העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב. שם (דף ק"ז) פלוגתא דר"י ור"ל ופסק כר"י.

    ומ"ש היה מלח משלימו לכזית וכו'. שם (דף ק"ח) בעיא דלא איפשיטא.

    ומ"ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית. משנה שם (דף ק"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב:

11. הלכה י״א

    הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה חַיָּב עַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר. זָרַק הַדָּם וְהֶעֱלָה הָאֵיבָרִים חַיָּב שְׁתַּיִם. שֶׁהֲרֵי חָלַק הַכָּתוּב בֵּין מַעֲלֶה לְעוֹשֶׂה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יז ח) "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה" וְנֶאֱמַר (ויקרא יז ט) "לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ". הֶעֱלָה אֵיבָר חָסֵר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב:

    השגת הראב״ד

    העלה אבר חסר. א"א לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאמוריה בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם וכי איתמרא שמעתא במקוטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כר' יוסי דפטור:

    כסף משנה (4)

    העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר. משנה שם (דף ק"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר"ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד"ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז"ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ"ש שם הראב"ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ"ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ"ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן:

    זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ"ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א"ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר"ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש"י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר"ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד"ה בין לרבי ישמעאל בין לר"ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר"ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר"מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ"ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר"ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה"ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי"ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה"ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים:

    כתב הראב"ד כיצד הקומץ וכו' א"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש"י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב"ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ"מ מה שכתב בדברי הראב"ד אף לדברי ר"ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא"כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר"י קורקוס ז"ל כתב שמתוך דברי רש"י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר"ע אינו חייב אלא אחת:

    העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'. נתבאר בסמוך:

12. הלכה י״ב

    שְׁנַיִם שֶׁשָּׁחֲטוּ פְּטוּרִים. שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּאֵיבָר וְהֶעֱלוּהוּ בַּחוּץ חַיָּבִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ח) "אִישׁ אִישׁ" (ויקרא יז ח) "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה" אֲפִלּוּ אִישׁ וְאִישׁ שֶׁהֶעֱלוּ חַיָּבִין:

    כסף משנה

    שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'. משנה שם:

13. הלכה י״ג

    הַזּוֹרֵק מִקְצָת מַתָּנוֹת בַּחוּץ חַיָּב. הַמְקַבֵּל דַּם חַטָּאת בְּכוֹס אֶחָד נָתַן מִמֶּנּוּ בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים חַיָּב עַל הֲנָיָתָן בַּחוּץ. שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. וְאִם נָתַן מִמֶּנּוּ בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁיָרִים. אֲבָל אִם קִבֵּל בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת. בֵּין שֶׁנָּתַן שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ. אוֹ אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים. אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:

    השגת הראב״ד

    הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים. א"א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ"ד עושה את חבירו דחוי בין למאן דאמר עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים:

    כסף משנה (2)

    הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. משנה שם (דף ק"י):

    המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'. משנה שם (דף קי״א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי״ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת״ק דר״א בר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב״ש ות״ק בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב״ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי בין למ״ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ״ל וצ״ע. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל ונראה שרבינו סומך על מ״ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה״ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ״ע עכ״ל:

14. הלכה י״ד

    הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁל מִנְחָה שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ אוֹ הִקְרִיב הָאֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ חַיָּב:

    כסף משנה

    הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'. משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק"א) ופסק כת"ק:

15. הלכה ט״ו

    מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָם חוּץ לַעֲזָרָה חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

    כסף משנה

    מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה. שם (דף ק"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר"י:

16. הלכה ט״ז

    הַשּׁוֹחֵט קָדְשֵׁי נָכְרִים בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲלֶה אוֹתָן בַּחוּץ. וְהַנָּכְרִים מֻתָּרִין לְהַקְרִיב עוֹלוֹת לַשֵּׁם בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר עָלֵינוּ לְהַקְרִיב בַּחוּץ. וּמֻתָּר לְהוֹרוֹת לָהֶם וּלְלַמְּדָם הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ לְשֵׁם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:

    כסף משנה (4)

    השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב. במשנה פ' ב"ש (זבחים מ"ה) פלוגתא דר"ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי.

    ומה שכתב וכן המעלן בחוץ פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט:

    והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'. בסוף זבחים (דף קט"ז):

    סליק הלכות מעשה הקרבנות בס"ד

לחם משנה על הלכות מעשה הקרבנות אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר עבודה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי