פרקי אבות פרק ב משנה ז

הר"י ן' שושן ז"ל פירש כי אחר שסיפר שזה מת בנפש מרה וגם קבורה לא היתה לו אלא צף על פני המים חזר והעיר כי הכל למיתה עומדים ואפילו הבא אל אבותיו בשלום ונקבר בשיבה טובה ירום תולעים ויבאש ולזה סמך מרבה בשר מרבה רמה ואמר כי כל התענוגים הם בדרך דמיון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו ותענוג הגוף הוא תענוג מורגש דבק בעצם האיש המתענג ובבשרו. וע"כ בא זה החכם ואמר כי אפי' התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש הרמה שתנשכו במותו כמו שהרגיש המחט בבשר החי וימעט בנוולו ולא ירבה בשר כי מרבה בשר מרבה רמה:

ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה. פי' כי התנא לא דבר עם שלמי הדעת כי אין ראוי למנוע רגלינו מלרדוף אחר ההבל מדאגה ופחד שמא יאבד ממנו כי השלמים אף אם יצברו כעפר כסף והיה עולה על הדעת כי הוא נמנע שיקרה בו שום חסרון אינם חושבים אותו לכלום ומהבל ימעט בעיניהם וככובד אבן ונטל החול עליהם רק אשר יוציאו ממנו בהתנאותם לפני קונם במצות והתנא לא דבר רק עם הנהבלים להון כפי חלישות דעתם ואמר להם כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכים מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה:

מרבה שפחות מרבה זמה. בשפחות הכנעניות התנא מדבר שסתמן זונות וכ"ש שפחות שכבר יצאו מכבוד משפחתם ואין אימת בעל עליהן והאדון רוצה בכך כדי שיולידו לו עבדים. מרבה גזל כי העבדים בחזקת פסולים ואם הם בעלי אומניות יודעים הם כי שכרן לרבן ועל כן ישתדלו לגזול לבעל הבית ויקחו אותו לעצמן וכן בכל עסק שיעסקו בו יגזלו את רבן. עוד כתב כי על דרך צחות השיר הוא אומר כי רבם עצמו הוא גוזל לעניי ישראל שאינם משתכרים עמו ועובר על מה ששנינו ויהיו עניים בני ביתך וכן פירש הרשב"ץ:

מרבה ישיבה מרבה חכמה כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם:

מרבה עצה שאינו סומך על עצמו במעשיו והוא תמיד נועץ ונמלך קודם מעשה מרבה תבונה שהוא מוציא דבר מתוך דבר העצה שייעצוהו תן לחכם ויחכם עוד. קנה לו דברי תורה כלומר אחר שהשתדל ועסק בתורה ובפרטיה הנזכרים אם חשקה נפשו בה אז היא שלו וקנויה לו. כטעם מה שאז"ל בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא תורת ה' ומששם האדם חפצו בה היא תורתו של עצמו. קנה לו חיי העוה"ב יען וביען דבקה נפשו בחיים האמתיים אין מות של גוף יכול להפריד בינה ובין החיים אשרי העם שככה לו:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש שקמ"ל האי תנא שכל רבויים קשים חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה. מרבה דאגה שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שלא יהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:

מרבה נשים מרבה כשפים סדרא נקט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר ואח"כ מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו ספוק לפרנס נשים רבות היא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים לכך הם שנויים כסדר הזה עכ"ל. וזה הסדר כתבו הרשב"ץ ג"כ:

ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה"ז אחר ד' דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש"ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו' וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח"כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכיונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על כי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז"ש נתנו מחמדיהם באוכל. שאותו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע"י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשית כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש"ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א' אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי' יום א' עד שנשאר לכל א' יומו הקבוע לו וז"ש בית איש יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העוה"ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד' דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו"ט וששון זו מילה שנא' שש אנכי וגו' שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד' דברים הללו תורה ושבתות וכו' היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו' השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב"ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי"ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו' עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי' פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ"ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד' או ה' ומפני הבושה לא שאל אלא א' ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה' דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ"ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א' מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופחח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז"ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה"ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז"ש קנה לו חיי העוה"ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה"ז רק קנה לו חיי העוה"ב:

והרב רבינו יונה ז"ל פירש מרבה עבדים כו' שלשה דברים הללו נעשים ע"י אחרים שהם העבדים הגזל השפחות הזנות הנשים הכשפים ומעלה עליו כאלו הוא עשאם כאלו הוא גזל כאלו הוא עשה הזנות והכשפים. מרבה תורה מרבה חיים הוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה וגם כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו ודאגת התורה כשאינו מבין שהיא דאגה גדולה לו עד שיבין דבר דבור על אפניו אין דאגה זו מזקנת אדרבא אורך ימים יוסיפו לו וכענין יראת ה' תוסיף ימים. מרבה ישיבה מרבה חכמה שע"י שמרבה ישיבה דהיינו הסברא והפלפול יבואו תלמידים להתחדד וללמוד ממנו ומה שהוא מחדש היא חכמה בפני עצמה ויקבל שכר כנגד כל התלמידים כי ממנו הכל והוא כנגד מרבה עבדים וכו' שאחרים עוברים ועליו העון וכאן התלמידים לומדים ועליו השכר. וכן מרבה צדקה מרבה שלום כי העניים אוהבים אותו ומרבה שלום בעולם וגם נותן עצה לאחרים ליתן צדקה ונחשב שהוא עשאה הרי אחרים עושים ועליו השכר, קנה שם טוב קנה לעצמו כי השם טוב לעצמו ואף אחרי מותו לא יניחנו לאחרים וכמעשה דמונבז הפך המרבה נכסים כי במותו יעזבם לא ירד אחריו כבודו וילך לו בלי חמדה.

כתב ה"ר אפרים ז"ל כי יש משניות מדוייקות שכתוב בהם מרבה תורה מרבה חיים קנה שם טוב קנה לעצמו וכו':

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש מרבה שפחות מרבה זמה כלומר הרוצה להרבות בשפחות בשביל שישמשו אותו ויכבדוהו ולא תצטרך אשתו לצאת לחוץ שלא יפתו אותה בני אדם לזנות כי כל כבודה בת מלך פנימה אמר שזה נהפך הוא שכל המרבה שפחות מרבה זמה שאפשר שיכשל בהן בעל הבית ותרגיש אשתו בזה הענין ותקח קנאה ותלמד ממעשיו. וכנגד הכת שסוברת שהעושר הוא שיהיו לו בנים וזה מצד שישא נשים מרובות אמר שזה הוא להפך שאדרבא מרבה נשים מרבה כשפים ולפעמים הנשים מצד קנאתם זו בזו עושים לו כשפים כדי שלא יהיה לו כח ההולדה.

קנה שם טוב קנה אותו לעצמו ולא לאחרים כי הדברים השכליים הפך הגופניים וטוב שם משמן הטוב שהם הכבודות המדומות אצל העולם וקונה התורה הוא קונה חיי העוה"ב אשר הוא הכבוד נצחיי. והנה תמצא דוד המלך ע"ה שאמר קרוב לזה הענין ממתים ידך ה' והם הכת אשר אינם רוצים כי אם ההשפעה שלך והנה פירוש ידך כמו ויד ה' היתה אל אליהו שחלה עליו השפעת השם ית' וכנגד הכת שאינם רוצים כי אם תענוגי זה העולם אמר ממתים מחלד וכנגד הכת שהאושר שלהם הוא חיות זה העולם אמר כמלעיג עליהם חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם כלומר שהם אומרים הלואי שאותו החלק הצפון לצדיקים שיקחו אותו בזה העולם ותמלא בטנם בזה העולם ויש כת שהם אומרים שאין האושר כי אם שיהיה להם זרע רב וממון בהעדפה עד שהניחו יתרם לעולליהם אמר דוד אני איני בוחר בכל אלו הסברות רק בראשונה וז"ש אני בצדק אחזה פניך וגו':

וה"ר מתתיהו היצהרי פי' קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר אם כשקנה השם טוב קנה אותו לעצמו ר"ל קנין אמת לא מרומה כלו' שעיונו ומעשיו הם לש"ש לא זולתו להנאתו ולתועלתו בלי ספק שד"ת הם לו לקנין וזהו קנה לו ד"ת וגם זכה לחיי העוה"ב שהם חיים נצחיים:

ותלמיד הריטב"א ז"ל פי' מרבה נכסים כמ"ש שה"מ ע"ה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון ונ"ל הכותב כי על האיש ירא את ה' נאמר נפשי בטוב תלין ר"ל כי עם היות לו עושר ורב טוב תלין נפשו והשבע מניח לו לישון לסבת היותו ירא ה' ונקראות נכסים ע"ש שהם מכסים מום האדם ונותנים ממשלה למי שאינו ראוי להם וגם נקראים נכסים לפי שאין להם קיום כי היום נכנסים ולמחר יוצאים ארז"ל למה נקרא שמם זוזים לפי שמזיזים ממקומם ונקראים מעות לפי שהם מעוותין את האדם וטורדין אותו מן העולם קודם זמן ולפיכך כשהאדם מקבץ ממון רב הוא מקבץ דאגה. מרבה שפחות מרבה זמה לפי שהם מזנות את בני העיר ונמצא שהוא הגורם שתמלא הארץ זמה. מרבה עבדים מרבה גזל לפי שהם מרעים צאן ובקר לאדוניהם בשדות שאינם שלו כדי שיהיו שמנות וטובות ובזה הדבר ימצאו חן בעיני אדוניהם נמצא שהוא מרבה גזל ולאו אדעתיה. מרבה עצה מרבה תבונה כלומר שמתוך שמתבודד במחשבתו לתת עצה טובה לבני אדם יחשוב כל אופני העצה ההיא עד שתפול בפיו ויקנה תבונה בזה וז"ש מרבה עצה מרבה תבונה:

וה"ר יוסף נחמיאש ז"ל פירש מרבה ישיבה מרבה חכמה ע"י שיושב תמיד על הספר מרבה חכמה. נ"א מרבה חכמה מרבה ישיבה שישמעו התלמידים חכמתו ויבאו התלמידים איש ממקומו. קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר להנאתו בעוה"ז אמנם כשקנה לו דברי תורה אז קנה לו חיי העוה"ב עכ"ל. ואפשר לי לומר שמרבה נשים מרבה כשפים כי מי שהוא להוט אחרי רבוי הנשים אפשר שיבקש אשה אחרת והיא לא תאבה לו ולא תשמע אליו והוא מוכרח לעשות לה כשפים כדי שתתרצה היא בו והפה שלה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מרבה שפחות מרבה זמה כי יצרו מתגבר עליו לבא עליהן כדרך כל הארץ. ומרבה עבדים מרבה גזל כי בהכרח כדי לזון ולפרנס עבדים רבים יגזול את הרבים זעיר שם זעיר שם ונמצא שמרבה גזל וכן בריבוי הטובות כולם. אבל מרבה תורה מרבה חיים וכו'.

מרבה כו'. בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:

מרבה בשר מרבה רמה. המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי:

מרבה נכסים מרבה דאוון. כך הנוסחא בספר רבינו משה ז"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי"ת והבי"ת והו"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:

מרבה נשים מרבה כשפים. זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:

מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל. גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה:

מרבה תורה מרבה חיים. רבינו יונה ז"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב:

מרבה ישיבה מרבה חכמה. אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה:

מרבה עצה מרבה תבונה. זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם:

ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:

ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:

מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום:

קנה שם טוב קנה לעצמו. ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:

מרבה רמה. כתי"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג"ד וא"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד"א בקל) והי"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ"ש בס"ד בפי' ש"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ"ש בעזה"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד"כ ע"ב ):

מרבה חכמה. כרע"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ"ק דנדה (יד"ב):