פרקי אבות פרק א משנה יב

הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. פֵּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כֵּיצַד הָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקוֹטְטִים הָיָה הוֹלֵךְ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ רְאֵה חֲבֵרְךָ אֵיךְ הוּא מִתְחָרֵט וּמַכֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל שֶׁחָטָא לְךָ, וְהוּא אָמַר לִי שֶׁאָבֹא אֵלֶיךָ שֶׁתִּמְחַל לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה הָיוּ מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה. וְכֵיצַד הָיָה מְקָרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת לַתּוֹרָה, כְּשֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה הָיָה מִתְחַבֵּר עִמּוֹ וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים צְהֻבּוֹת, וְהָיָה אוֹתוֹ אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ צַדִּיק זֶה מַעֲשַׂי הָרָעִים כַּמָּה הָיָה מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה חוֹזֵר לַמּוּטָב. הוּא שֶׁהַנָּבִיא מֵעִיד עָלָיו (מלאכי ב׳:ו׳) בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:

מתלמידיו של אהרן. אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו ואמר הש"י כשתארו בזאת המדה הנכבדת בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון ועל זה הענין המפורסם עליו כוון הלל ואמר ג"כ כשימשך שם האדם לגודל התבשר בהפסקו והיה אומר ג"כ מי שאינו מרבה בקריאה ימיתהו השם יתברך אבל מי שלא למד כלל ראוי ליהרג ומי שמשתמש בתגא ימות רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת וזאת היתה כונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד (אין) גברא אחרינא (לא) רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שמוש משום אדם אלא מתלמידיו:

הלל ושמאי קבלו מהם. משמעיה ואבטליון:

הוי מתלמידיו של אהרן. כלומר הוי למד מאהרן שהיה אוהב שלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כשהיה רואה שנים מריבים זה עם זה היה הולך לכל או׳׳א שלא מדעת חבירו ואומר לו פלוני ראה למה אתה מריב עם פלוני הלא הוא נשתטח לפני ופייסני לבא אצלך לדבר עמך עליו עד שתתרצה להתפייס עמו וכמו כן היה מדבר לחבירו ומתוך דברים הללו היה משים שלום ביניהם. אמר א' לאשתו קונם שאין נהנית לי עד שתרוק בעינו של כ״ג היה אהרן שומע היה הולך אצל אותה אשה והיה אומר פלוניתא חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו תרוק לי בעין והיתה רוקקת וע״כ נאמר בו את אהרן וגו' ויבכו אותו כל בית ישראל אחד אנשים ואחד נשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל כדכתיב ויבכו בני ישראל את משה:

הלל ושמאי קבלו מהם. משמעיה ואבטליון:

הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ר"ל שיאהב בלבו האמת והשלום וירדוף אחריו בפועל ידיו. כי יש בני אדם אוהבים אותו בלבם לא שיטרחו עצמן לשום שלום בעולם ואינם הולכים בדרכי שלום אך העושין פעולה ומשימין שלום בין אדם לחבירו ואוהבים לעשות המלאכה כמו שנאמר (תהלים ל"ד י"ד) בקש שלום ורדפהו אותם הם מתלמדיו של אהרן שהיה עושה כדבר הזה:

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כשהיה אהרן מרגיש באדם שהיה עושה עבירה בסתר הולך אליו ומתחבר עמו ועושה אותו אוהבו והחוטא מעלה על לבו אלו היה אהרן יודע מצפוני לבי כלום הי' רוצה בחברתי אלא שאני מוחזק בעיניו כאדם כשר ובעל מצות אך אם יודע מחשבתי הרעה יתרחק ממני מהתחברו לרשע כמוני היום ויתנחם על רעתו ויהרהר בתשובה וזו היא אליו גרמה ותועלת גדולה להפר מחשבתו הרעה. וזהו שנא' עליו (מלאכי ב' ו') בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

ורודף שלום. כענין שנאמר (תהלים ל"ד) בקש שלום ורדפהו:

אוהב את הבריות. לפי שהם בריותיו של הקב"ה לפיכך ראוי שתאהבם וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם. וקרוב לזה פירש במדרש שמואל:

ומקרבן לתורה. פירש הר"ב שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו וכו' וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר ואל תתחבר לרשע וראיתי בפי"ב מאבות דר"נ מה ת"ל ורבים השיב מעון כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע נתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אומר אוי לי איך אשא [עיני אח"כ] ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו':

הלל ושמאי קבלו מהם נקט הלל אחר שמעיה ואבטליון מדהיה תלמידם [כיומא דל"ב ב']. ומדהיה ענוותן מאד [כשבת דל"א א'], לכן לימד ג' משניות רצופים בעניין ענווה, אחת בדיבור. והב' במעשה. והג' במחשבה:

הלל אומר כאן מזהיר בעניין הענוה בדיבורו, שכוללת ג' עניינים, האיך ידבר עם כגדול ממנו, והאיך עם חבירו השוה לו, והאיך עם הקטן ממנו:

הוי מתלמידיו של אהרן ולכן בעניין חיובו לרבו ולגדול ממנו, אמר שילמוד אדם מאהרן, האיך שמח לגדולת משרע"ה, והלך לקראתו, וקראו אדוני, משנבחר להיות רבן של ישראל. ואף שהיה קטן ממנו בשנים ובשאר דברים היה שקול כמוהו [כרש"י וארא כ"ח פכ"ו]. כ"כ אתה תכבד לרב בעדתך, אף שיהיה קטן ממך:

ורודף שלום ובעניין חיובו לחבירו, אמר הוה אוהב שלום, לבלי יוגרם מחלוקת בינך לבינו. אבל גם תרדוף שלום, שכשחבירך עקש ופתלתול, ונגרם מחלוקת ביניכם, הוה רודף ומתעמל בדבורך אחרי השלום שברח ממך להשיבו למכונתו, כמ"ש בקש שלום ורדפהו [תהלים ל"ד]:

ומקרבן לתורה ובעניין חיובו לתלמידיו וצאן מרעיתו, אמר, אהוב אפילו אותן שאינן ראויין להקרא אדם מצד חולשת שכלם, רק כשאר בריות יחשבו, ותיטיב להם בגופניות, וברוחנית, שכשתוכיחם תחוס על כבודם, לא בזעף וקצף, כ"א בדברי רצוי בחן וחסד, כאב רחמן לבניו. כי רק עי"ז תקרבם לתורה, דאין אדם שומע עצת שונאו, רק עצת אוהבו [עי' פ"ב סי' מ"א] וכן מצינו שהתנהג עם הגר שבא לפניו ועם שאר בנ"א שקנטרוהו כמבואר בפ"ב דשבת וכן מצינוהו קודם שנתמנה נשיא שהיה חוטב עצים ושואב מים, ולא הודיע על עצמו כמבואר בנדרים. ולכן אמר הכי אוהב את הבריות לא אמר את אדם, מדאמרינן [ביבמות ס"ב א'] אתם קרויין אדם וכו', דאפילו עובד כוכבים, או המקנטרך על חנם כהנך דשבת שקנטרוהו על לא דבר ואין ראוי לקרותו אדם אשר בצלם אלקים עשה אותם, אלא שם בריות נאות להם אעפ"כ תדבר עמם בנחת, ובזה תקרבם לתורה:

הוי מתלמידיו של אהרן. כמ״ש (מלאכי ג') בריתי היתה אתו החיים והשלום:

אוהב כו'.כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך כו' וכמ״ש במשה רבינו (במדבר י״ד) וילך אל דתן ואבירם ואמרו מכאן כו' וישלח מלאכים אל סיחון כו' ואע״פ שאמר לו הקב״ה להלח' עמו:

אוהב שלום ורודף' שלום. בירושלמי פ״א דפאה בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקו' אחר וכמ״ש (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה:

ומקרבן לתורה. כמ״ש (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן: