פרקי אבות פרק ב משנה ו

הורה לנו גודל ההשגחה פרט מן הפרט כי לא אמר על שהרגת הרגוך וסוף הורגיך יהרגו אלא ההשגחה היתה פרטית ביותר מדה כנגד מדה שאם אתה כשהרגת אחרים לא היית מטיל אותם על פני המים לא היו מטילים אותך אחר שהרגוך על פני המים כי לא היו מודדים לך יותר ממה שעשית אלא על ששתים רעות עשית שהרגת והטלת על פני המים עשו לך כן הרגוך והטילוך על פני המים וסוף אותם שהרגוך והטילוך על פני המים סוף גם להם יהיה כן שיהרגום ויטילום על פני המים מדה כנגד מדה בכל פרטי הפרטים ולא היה הדבר בדרך מקרה אלא בהשגחה הפך סברת הטפשים שחושבים שהוא דרך מקרה וכמו שאמר ישעיה הנביא עליו השלום דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל רוצה לומר שהקב"ה שולח היסורין בכוונה ביעקב ליסר אותם ונפל בישראל רצה לומר שישראל חושבים כי היסורין באו דרך נפילה והוא דרך מקרה וכדקאמרי אינהו ואזלי לבנים נפלו גזית נבנה וגו' שאם נפלו הכתלים לפי שהיו מלבנים ולא בהשגחה פרטית אמנם גזית נבנה ולא יפלו. ועדיין יש להקשות בזו המימרא שתי קושיות והאחת היא עצומה אשר לא תוכל להרפא ובעיא צלותא כיומא דאיסתנא. הראשונה היא איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כי מעשים בכל יום כמה הורגים ורצחנים אשר אינם נהרגים רק מתים על מטתם מיתה בידי שמים ואם כן קשה איך אמר וסוף מטיפיך יטופון. ואפשר לתרץ לזו שהתנא בעצמו הרגיש זו הקושיא ותרצה בדבריו שאמר מלת וסוף שהיא מיותרת כי היה די באמרו ומטיפיך יטופון מאי וסוף אלא כוונתו לתרץ זאת הקושיא ואמר אף אם תראה איש מבני ישראל מטיף שלא יוטף עם כל זה תדע לך שאם לא יוטף עתה רק מת על מטתו אחר כך מביא אותו השם יתברך בסוד הגלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטאגור"ה וסופו שיוטף. אמנם הקושיא השנית היא זו שאין גוזר ואומר לגולגולת על דאטפת אטפוך שהרי כשנחשוב ממטיף לניטוף עד סוף כל העולם נמצא שהראשון שהוצף בנהר הוא לא הציף את אחר כלל דומיא דקין שהרג להבל והרי הבל נהרג והוא לא הרג את אחר וכיון שנמצא שהראשון שנהרג הוא לא הרג את אחרים ונהרג על שום עון אחר ואולי זאת הגולגולת גם כן לא הרג ונהרג על שום עון אחר, ולתרץ ולומר כי בדרך נבואה אמר זה ומעשה שהיה כך היה הוא דוחק שלא שפט זה המשפט רק בדרך שכל והדרא קושיין לדוכתין:

ואפשר לתרץ כי זאת הגולגולת היה מכיר אותה הלל כי היה רוצח ומלסטם את הבריות וכיון שהכירו שהיה רוצח שפט בודאי שעל שהוא רצח נרצח שאף אם אפשר שימצא נרצח והוא לא רצח עם כל זה אי אפשר שימצא מי שרצח ולא נרצח ואם לא עכשיו יהיה בסוד הגלגול נפש העברים וכמו שאמרנו ואם כן הוא היה מכיר את זה שרצח ועל כן אמר על דאטפת וכו' ועדיין צריך עיון:

ועוד אפשר לתרץ כי מצינו שאז"ל טעם למה נהרג הבל ואמרו כי הציץ ולכן נהרג ובודאי כשהאדם מציץ בקדושה העליונה גורם שתסתלק אותה הקדושה ותתעלם העלם גמור מן העולם כדי שלא יוכל אדם עוד להציץ וכיון שהוא גורם לאותו ההעלם הרי זה דומה להורג את הנפש כי הקדושה היא חיי העולם ובהסתלק הקדושה הרחיק ממנו חיי העולם ונשאר העולם מת וכן ההורג נפש הוא סבה על ידי ההריגה להתרחק זאת הנשמה של זה האיש מן הגוף ויצא מן הגוף ומתעלמת ממנו ולא תשוב אליו עוד ולכן ההורג נהרג וכיון שחטא הבל הוא דומה להורג ע"כ נפגע ונהרג וכיון שזאת הגולגולת בודאי שלא שייך ביה הציץ ונפגע ואם כן אי אפשר שבאה עליה זאת הגזירה שתהרג רק על שהרג אחר ולכן אמר על דאטפת אטפוך וצדק הלל במשפט אשר שפט דרך שכל:

ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי נראה שהוא מיותר שכיון שאמר על דאטפת אטפוך בשביל שהרג נהרג מינה שמעינן שההורג יהרג והיינו מ"ש אחר כך וסוף מטיפיך יטופון. ועוד צריך להבין למה אמר מטיפים בלשון נוכח כנגד הגולגולת והיה ראוי לומר לשון כולל על הגולגולת ועל כל העולם ולימא הכי וסוף המטיפין יטופון והוא מאמר כולל ולא פרטי:

ואפשר לומר כי ממה שאמר על דאטפת אטפוך הייתי מבין כי ההורג יהרג וזה יהיה כשהוא לבדו הרג את הנפש מבלי סיוע מאחרים ועל כן מודדין לו מדה כנגד מדה נפש תחת נפש אמנם אם רבים הרגו נפש אחת היה נראה כי אלו לא יהרגו לפי שכל אחד לא הרג נפש שלמה כדי שיותן נפשו תחת נפשו ואין ראוי להרוג עשר נפשות תחת נפש אחת לזה השמיענו ואמר וסוף מטיפיך יטופון כלומר כי אפילו שנמצאו בהריגתך הורגים הרבה ואעפ"כ כלם יטופון בשביל שהרגו אותך ואם היה אומר וסוף המטיפין יטופין הייתי מבין המטיפין וההורגים שבעולם יטופון והוא כשהטיף א' את א' אמנם לא רבים לאחד ע"ז דבר לנוכח עם הגולגולת להשמיענו זה החדוש וגם זה החדוש לא היה מובן ממ"ש על דאטפת אטפוך. וגם ידוייק דיוק אחר למה נקט לשון רבים והכי הול"ל וסוף מטיפיך יטוף אמנם כוונת הלל להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כלם יהרגו על אותה הנפש שהרגו. ועם מ"ש המפרשים יתורץ למה נקט לשונו לנוכח והכוונה לומר לו שאע"פ שהנהרג חייב מיתה הרי ההורגו גם כן חייב מיתה כי אין דמו של זה הנהרג מסור ביד ההורג רק ביד ב"ד ולכן סוף מטיפיך אע"פ שאתה היית מחוייב מיתה עם כל זה יטופון לפי שלא היה דמך מסיר בידם כי אם ביד ב"ד, ולזה הסכים הרמ"ה והרב רבינו יונה ורבינו עובדיה וז"ל, וה"ר ישראל ז"ל הוסיף עוד דברים ואמר ובזה יש תשובה לשואל אחר שזה הנהרג הגיע יומו ליהרג שאם לא כן לא היה זה הורגו וכן מי שנגנב ממונו היה לו להפסיד ממונו שאם לא כן לא היה גונבו א"כ למה יענש הרוצח או הגונב, יש להשיבו מיתת הנהרג והפסד הממון היה מאת ה' והרציחה והגנבה מאת הרשע ואם לא היה רשע זה ההורג לזה או גונב ממונו היה מת בענין אחר או מפסיד ממונו ולכן נענש זה הרשע.

ועד"ה כתב אחד מתלמידי הריטב"א על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה וכמו שהבורא ית' מודד מדה לגוף כן מודד לנפש בעולמה שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך וזה הענין נרמז במ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך והלא אין הקב"ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום א' ולמה יעזבנו שני ימים אלא אחד לגוף ואחד לנפש כיוצא בו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה עונש הגוף ועונש הנפש והנחמה כפילה לגוף ולנפש שנאמר נחמו נחמו עמי וכמו שאם חטא אדם עונש לגוף ולנפש כן השכר שהיא מדה טובה ומרובה ממדת פורענות יבא לגוף ולנפש ושכר הגוף הוא בעולם הזה ושכר הנפש הוא בעולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה וגו'. וכתב הרשב"ץ כי הלל היה בבלי ולכן דבר בלשון ארמי כי לשון בבל הוא:

ויש מי שפירש ותירץ הקישיא שהקשינו שאם זה היה רשע וחייב מיתה לפי שהיה רוצח אם כן איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כיון שזה חייב מיתה ופירש שוא"ו וסוף הוא כמו או וכן ומקלל אביו ואמו פירוש או אמו. וכן ביבמות חלץ ועשה בה מאמר פירוש או עשה בה מאמר. וכן פירושו בכאן על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך וכו' כלומר אם לא הרגת לשום אדם והרגו אותך על לא חמס בכפך מטיפיך יטופון לפי שהרגו אותך על לא חמס בכפך. ובזה נתרצה ג"כ הקושיא שהקשינו מהבל שנהרג והוא לא הרג שהרי הלל גם כן מודה בזה שיש נהרג על לא חמס בכפיו ומ"ש על דאטפת אטפוך הוא שעשה חלקי הסותר כלומר או על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך יטופון:

והריא"ב פירש לתרץ מנין היה יודע שסוף מטיפיו יטופון כיון שזו הגולגולת היתה מאיש רשע ומחויב מיתה לפי שהוא הטיף את אחרים וכמו שאמר על דאטפת אטפוך אם כן נמצא שמי שהרגו אינו חייב מיתה אם כן מנין היה יודע זה שאמר וסוף מטיפיך וכו'. אפשר עם מה שאמרו ז"ל שבגולגולת האדם חקוק כל מה שעתיד לבא עליו בחייו ואחר מיתה אם טוב ואם רע ואפשר שזה החכם הכיר באותה הגולגולת שהיה רשום בה וסוף מטיפיך יטופון עכ"ל: ועם מ"ש ז"ל עלה לנו תירוץ אחר לקושיא שהקשינו מהבל שהרגו קין והוא לא הרג ואם כן איך אמר על דאטפת אטפוך אפשר שהיה גם זה חקוק במצחו:

על דאטפת אטפוך. יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל"ף מתחלפת בארמית בעי"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית:

גולגולת יש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל"ד אחת למה ליה. ותו ע"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים:

וסוף מטיפיך. שופכי דמך. שמזמינן הקב"ה לפונדק אחד. כמשחז"ל. כי מ"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ"ש רז"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו:

עי"ל בדרך הנגלה. ויל"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז"ל בפ"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר:

יטופון. לענין מ"ש תוי"ט בשם הר"מ מענין הבחירה. עמ"ש בס"ד מט"ו פ"ג: