פרקי אבות · פרק א · משנה יג מתוך 18
פרקי אבות פרק א משנה יג
הוּא הָיָה אוֹמֵר, נָגֵד שְׁמָא, אָבֵד שְׁמֵהּ. וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵף. וּדְלֹא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלֵף:
מי אמר את המשנה
המפרשים על המשנה
9 מפרשים: ר׳ עובדיה מברטנורא · רש״י · רבינו יונה · תוספות יום טוב · תפארת ישראל – יכין · מדרש שמואל · מגן אבות (רשב״ץ) · לחם שמים (יעב״ץ) · ביאור הגר״א
ר׳ עובדיה מברטנורא
נָגֵד שְׁמָא אָבֵד שְׁמֵהּ. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ שְׁמוֹ לְמֵרָחוֹק מִתּוֹךְ שְׂרָרָה וְרַבָּנוּת, מְהֵרָה יֵאָבֵד שְׁמוֹ, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. נָגֵד לְשׁוֹן מְשִׁיכָה. תִּרְגּוּם מִשְׁכוּ, נְגִידוּ:
וּדְלֹא מוֹסִיף. מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף עַל לִמּוּדוֹ:
יָסֵף. יָסוּף מִפִּיו מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד וְיִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין יֵאָסֵף, כְּלוֹמַר יֵאָסֵף אֶל עַמָּיו וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ:
וּדְלֹא יָלֵיף. קָשֶׁה מִדְּלֹא מוֹסִיף, הִלְכָּךְ קְטָלָא חַיָּב, כְּלוֹמַר רָאוּי הוּא שֶׁיַּהַרְגוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (פסחים מט) עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג, וּמִגַּבּוֹ:
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא. הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה כְּאָדָם הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלָיו, חָלַף וְעָבַר מִן הָעוֹלָם. תָּגָא בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל כֶּתֶר. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, תג"א רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּ'לְמִיד גַּ'בְרָא אַ'חֲרִינָא. שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַלְמִידִים שֶׁאֵינָן תַּלְמִידָיו. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וּדְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, חָלַף וְאָבַד, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
רש״י
נגיד שמא אבד שמיה. כל מי ששמו נמשך ועולה לגדולה מיתתו מתקרבת כמו שאמרו למעלה ביוסף ומן הפסוק נמצא סיוע שכן הוא שנא' לפני שבר גאון כלומר קודם שיבא לו לאדם שבר יעלה לגדולה. ואית דאמרי נגד שמא כל מי שאינו לומד אלא כדי ליגדל שמו לקרותו רבי. נ״א נגד שמא שמשתמש בשם המפורש:
ודלא מוסיף. מן הלילות על הימים מט׳׳ו באב ואילך יסיף אמר רב יוסף תקבריניה אימיה:
[ודלא יליף קטלא חייב. ומי שאינו מלמד לכל שואל חייב מיתה:
ודישתמש בתגא חלף. המשתמש בתלמידי חכמים והמשחר אותם. נשאתי תרגום שחרית הדבק לשחוור עושה אינגרא בתלמידי חכמים תמיד נכרת בחצי ימיו מפני שמבטלם מלשגות באהבת התורה]:
ודאשתמש בתגא חלף. המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים בר' טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם. נ״א אי נמי המשתמש בת״ח חלף עבר שכרו ממנו שהרי כבר קבלו בכאן:
רבינו יונה
הוא היה אומר נגד שמא אבד שמא. ר"ל אדם המתגאה ויצא שמו בעולם על יד גאותו וגדולתו ועושה לו שם כשם הגדולים אשר בארץ כנגד השם הגדול הנמשך בגאוה כן יאבד שמו אבדון גדול ולא יזכר ולא יפקד:
ודלא מוסיף יסף. מי שהוא חכם ואינו רוצה להוסיף חכמה על חכמתו ויאמר בלבו כבר למדתי כל התורה כלה וראיתי דרכיה ונתיבותיה מה לי ולצרה הזאת לטרוח בהבל ימי ומה אתבונן בה ולא הבינותי. יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמו ולמה יחיה עוד אחר שכבר קם מללמוד:
ודלא יליף קטלא חייב. מי שלא למד כל עיקר נמשל כבהמה כי למה נברא בעולם אך להבין ולהורות בתורה שדרכיה דרכי נועם וזה שלא עסק בתורה כל ימיו ועודנו מחזיק ברשעתו אין ראוי לחיות אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת:
ודישתמש בתגא חלף. המתכבד בכתרה של תורה ונהנה בכבודה ועושה אותה ככלי לעשות בו צרכיו הרי זה נספה כדתנן לקמן (ד ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם עצים וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף:
תוספות יום טוב
נגד שמא אבד שמיה. פי' הר"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי"ג נגד שמא אבד שמא באל"ף. ובמד"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי"ן מ' אל"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין:
ודלא מוסיף יסיף. פי' הכ"מ בפ"ג מהלכות ת"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע"כ. [וזה דלא כפירוש הר"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]:
ודישתמש בתגא. פי' הר"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן.
תפארת ישראל – יכין
הוא היה אומר כאן מזהיר בענווה במעשה, והזכיר ד' מיני מעשה שחוטא בהן המתגאה, וענשן בצדן. ולכן אמר כן בלשון ארמית כלשון עמו, כ?י להזהיר מאוד מהן לכל אדם:
אבד שמיה [מלת נגד ר"ל ממושך, כמו גוד אסיק [סוכה ד"ד ב'] דר"ל משוך והעלה. רק דאם פ' הפעול היא ג', חסירה היא בציווי כמו, נגש. גש]. ור"ל, המעשה הא' שמרשם הגאותן, מי שרוצה להרחיב ולגדל שמו בעולם, שיהיה שמעו הולך שהוא מושל בעירו על הכל, לבלי ימרו את פיו. אז זה ענשו, אבד שמיה, דמדרצה כבוד שאינו ראוי לו, יאבד גם להמעט שהיה לו [ולהכי קאמר ברישא שמא, ובסיפא שמיה, ודו"ק], וכמשחז"ל כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [עירובין די"ג א']. ואמרינן גמלא בעי קרני אודנא דהו"ל גזיוה מניה [סנהדרין ק"ו א']: והכלל דכל המתגאה נתאנה, שחושב דברדפו אחר הכבוד יכבדוהו, וכשיתנהג בענווה ישפילוהו, ותהי להפך, דהמבקש ענווה ימצא כבוד, והמבקש כבוד ימצא בושה. כי גם בעודו בתקפו, העומדים לפניו בלשונם וכזבו לו, ויבזוהו בלבם. כי אולם אחריו כל אדם ישחק, ויכנוהו כסיל, וגאותן, שוטה. אולם כגללו, יד כל אדם בו, ולא יניחוהו להגביה ראשו. וגם מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם להורידו ולהשפילו, כי הקב"ה ובנ"א שונאים להגאותן כתועבה, ואפילו יהיו בו כל המדות היפות, יהיו כנרות כבויים, כשלא יציץ עליהן אור ענווה מלמעלה, דאל"כ הם בעיני כל כנזם זהב באף חזיר:
ודלא מוסיף יסיף המעשה הב' שבו מרושם הגאותן, שאינו רוצה ללמוד ולהוסיף חכמה, אי משום שחושב שכבר יודע דיו. אי משום שכל מלמדו שפל בעיניו. אי משום שירא שהמלמד יראה מערומי סכלותו. על זה אמר ודלא מוסיף בלימודו, זה ענשו שיהיה נאסף קודם זמנו. דתכלית חיי האדם הוא, שיוסיף שלימות, וזה שמדמה שכבר השלים א"ע כל צרכי, למה לו חיים:
קטלא חייב המעשה הג' שמרשם הגאותן, הוא שממאן ללמד לאחרים, מה שיודע יותר מהן, בחשבו שכשילמדם ידיעתו, במה יהיה אח"כ כחו גדול נגדם. ולפעמים גם משום שהתלמיד שפל בעיניו מלהתעסק בו. על זה אמר, ודלא יליף וכו'. כמשחז"ל [ע"ז די"ט] ועצומים כל הרוגיה, זהו מי שהגיע להוראה ואינו מורה. דהוא כשומט הדד מהיונקים והורג נפשותם, לכן אחת דתו להמית. ולא לבד בתורה אלא כל היודע דבר שיש בו צורך בעולם, צרוך לפרסמו כשא"צ לו לפרנסתו, וכר' יוחנן [יומא פ"ד א'] שהתאמץ מאד לידע רפואת צפידנא, וכשנודע לו, מיד דרשה ברבים. וכן בבן קמצר וחביריו שלא רצו ללמד ידיעתם, נאמר עליהם ושם רשעים ירקב [יומא דל"ח ב']:
ודישתמש בתגא חלף המעשה הד' של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה', כ"א לעבוד א"ע כע"ז. לכן ענשו, ודאשתמש וכו', ר"נ המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים:
מדרש שמואל(18 קטעים)
מאמר זה הוא מקושר עם הקודם שאמר הוי מתלמידיו של אהרן כו' ואמר כאן כי מי שיהיה אוהב שלום ורודף שלום גם אחרי מותו ימשך שמו הטוב וכמו שהיה באהרן הכהן וכמו שאמרו רז"ל גביה ויבכו אותו כל בית ישראל דמשום שהיה נותן שלום בין איש לאשתו אפי' הנשים בכו אותו וז"ש נגד שמא כלומר אותו שהוא מתלמידיו של אהרן נגד ונמשך שמו הטוב אף אחר שנפטר מן העולם ושאבד שמו מהעולם הזה כענין הצדיק אבד לדורו אבד וכן הוא אומר טוב שם משמן טוב ויותר קונה השם טוב ביום המות ממה שקנה מיום הולדו ועד עתה וז"ש ויום המות מיום הולדו ומי שאינו מוסיף לבכותו ולסופדו ולספר בשבחו אחר שנפטר יכרת מן העולם וז"ש ודלא מוסיף לספר במעשיו הטובים יסף וימות בלא עתו וכמאמרם ז"ל מי שאינו מוריד דמעות על אדם כשר ראוי לקברו בחייו ומי שאינו רוצה להיות מתלמידיו של אהרן ללמוד ממעשיו כדאמרן וז"ש ודלא יליף שאינו רוצה ללמוד מאהרן קטלא חייב, וגם קטלא חייב נמי מי שהוא משתמש בתענוגי העולם הזה ובכבוד המדומה שהכל הוא עובר כצל וז"ש ודאשתמש בתגא חלף כלומר מי שהוא משתמש בכתר העובר שהוא כבוד העולם הזה דמיד חלף והלך לו ג"כ זה חייב קטלא והכל קאי אקטלא חייב דקאמר. ואפשר עוד בשנדקדק השינוי שבא מדברי התנא דמעיקרא אמר שמא ואחר כך אמר שמיה בכינוי אליו והכי היה לו לכתוב נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה הכל בכינוי אליו אלא הכוונה להשמיענו כי אין שם טוב של האדם נמשך עד שישפיל עצמו בתכלית השפלות עד עפר יגיע עד שכל השם שהיה לו עד עתה איבד אותו בשפלותו ואז הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אותו וימשך לו בעולם שם טוב ושמעו יהיה הולך בכל הארץ. וז"ש נגד שמא כלומר תדע לך אימתי נגד ונמשך שם טוב לאדם וקורא לו שם חדש כשאבד שמיה הקדום בו מקודם ולכן באבד אמר שמיה שהוא בכינוי אליו שמדבר על שמו הקדום לו וגבי נגד אמר שמא סתם שהוא שם טוב חדש שימשך לו עתה מה שלא היה לו מקודם וכן מצינו באברהם שנאמר לו לך לך מארצך וגו' כדי שיאבד ממנו שמו הקדום לו ואחר כך ואעשך וגו' ואגדלה שמך וקורא לך שם חדש:
ואפשר לפרש זה הדרך עצמו על כל כללות האומה הישראלית המשועבדים בזה הגלות כי הנה השם טוב שאנו מקוים בשוב ה' את שיבת ציון כי על אותו הזמן נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגם נאמר וקורא לך שם חדש אותו השם לא ימשך לנו עד שנהיה בתכלית השפלות בין העמים עד שכמעט אבד שמנו מן הארץ וכמו שאמר ועלה מן הארץ וארז"ל בזמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים ואז נגד שמא וימשך שמם של ישראל כשיחשבו כל העולם שאבד שמיה אז באותו זמן ישקיף וירא ה' משמים, והוא מוסר לאדם אל יתיאש מן הרחמים ואם יתמהמה חכה לו כי כשיהיו בירידה התחתונה הם נגאלים וכמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ופי' כי השיחה והנפילה לא היתה כאדם אשר נכשל ונופל לארץ ואז הוא נשען על שתי ידיו נמשל כבהמה נדמה כהולך על ארבע ואז בנפילה כזו הוא מעצמו יכול לקום מבלי מי שיקימהו אמנם כאשר נפל ונדבק לארץ בטנו כי נפל בפישוט ידים ורגלים אוי לזה באשר אין שני להקימו ולז"א כי נפלנו עד שדבקה לארץ בטננו ולכן קומה עזרתה לנו:
ואפשר שאמר ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב לפי שהאדם מחוייב בשני דברים שהם עיון ומעשה והתנא הזהיר על שניהם כנגד מעשה המצות שהוא מחויב אמר ודלא מוסיף לעשות במעשה המצות יסף ויכרת וכנגד העיון דהייני לימוד התורה אמר ודלא יליף קטלא חייב ולפי שאפשר לאדם שיקיים שניהם הלימוד והמעשה והכל שלא לשמה כדי להשתרר וע"מ שיקרא רבי והרי זה משתמש בכתר התורה או שהוא לומד בתורה כדי לידע סודות התורה כדי להשתמש אחר כך בשמות הקודש איש כזה איני אומר עליו שהוא מחוייב מיתה אלא הרי הוא חשוב כמת וכמי שכבר חלף הלך לו ונכרת מן העולם וז"ש חלף בלשון עבר כאלו כבר נכרת מן העולם:
והמפרשים פירשו במה שאמר נגד שמא אבד שמיה כי השמיענו שהרודף אחר השררה לקנות שררה ומעלה לא מבעיא שלא ישיג אותה כי אפי' מה שהיה לו עד עתה בורחת ממנו וישאר קרח מכאן ומכאן וז"ש נגד שמא כלומר האיש המושך את השם לעשות לו שם כשם הגדולים לא די שלא ישיגנו אלא שאף השם שהיה לו יאבד ולכן שינה ואמר נגד שמא ובאבד אמר שמיה:
והחסיד ז"ל פירש ודאשתמש בתגא חלף כי מי שאינו עושה כדי שיתנשא שמו אלא שהוא משתמש קצת בתגא כדי חייו לבד הוא מחליף מה שנטל בעוה"ז עם מה שיטול בעולם הבא וזה חלף לשון חליפין עכ"ל:
וה"ר משה אלשקר ז"ל כתב נגד שמא וכו' כלומר שמתיהר להמשיך שם ושררה אבד שמיה וכלל בזה העונש המתיהר בין במלאכתו בין ברבנות בין שיתיהר ברשות וגם כלל בזה העונש למי שאין כוונתו ללמוד תורה כי אם לנהוג בה רבנות ומזה יתבאר הכתוב אם נבלת בהתנשא כלומר הטעם שבאנבלת לידי ה לפי שהתנהגת עצמך בשררה וזהו בהתנשא:
ודאשתמש בתגא חלף אזהרה למשתמש בת"ח. ויש מי שפירש זה המשתמש בשמות הקדש או בתגי התורה לפי שכל תג ותג יש לו סוד נעלם עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב נגד שמא שע"י גאותו עשה לו שם כשם הגדולים אבד שמו ודלא מוסיף יסף מי שהוא חכם ואינו משתדל להוסיף חכמה על חכמתו ואומר בלבו כבר חכמתי וראיתי כל דרכי התורה ומה לי ולצרה הזאת לטרוח כל ימי ואמר התנא יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמיו כי למה לו חיים אחר שכבר אינו רוצה ללמוד חייו אינם צריכין כי אדם לעמלה של תורה יולד. ודלא יליף תורה כל עיקר נמשל לבהמה כי למה נברא בעולם ואין ראוי שיחיה כלל עכ"ל.
וה"ר אפרים ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא אדם שם בשררה שכיון שיצא לו שם הורגים אותו ונוטלים את ממונו:
אי נמי המושך שם התורה עליו כדי להתגאות אינו זוכה לשם וכמה דאת אמר אם נבלת בהתנשא אם הגביה עצמו אחריתו יהיה נבל כי כל הרודף אחר השררה וכו'.
ודלא מוסיף יסף שנו רבותינו שאם אינו מחזר על שמועתו סוף שמשכח את כולו וזהו יסף ששמועתו נספה וכלה הוא בידו כמו וזכרם לא יסוף מזרעם עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב נגד שמא כלומר כל העוסק בתורה ומגמתו נוכח פניו ועיניו לנגד השם וזהו נגד שמא לנגד פרסום השם שלא לשמה אלא להתגדל יאבד שמו: ויש מפרשים נגד מלשון המשך כל שנמשך שמו ועלה לגדולה יתירה אבד שמיה כי הרבנות מקברת את בעלה והראשון עיקר:
ודאשתמש בתגא חלף פי' מי שהוא מקבל תשמיש מצורבא מרבנן שהוא נקרא עטרה על שהוא מעטר את מקומו ומהדרו חלף שיהיה לו עונש אלא א"כ הוא תלמידו עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה וכו' כלומר שאם למד תורה הרבה עד שזכה לשם לא יתגאה לומר כבר יש לי שם ואיני צריך לטרוח עוד בלימוד התורה שאם לא יעסוק עוד יפסיד שמו. וזה שאמר נגד שמא וכו' אע"פ שנמשך שמו בעולם ונתפשט הפסד יהיה לו ולכן ראוי שיתמיד לעולם בו כדי שימשך ולא יפסק. ודאשתמש בתגא יחליפו אותו ממציאות אדם למציאת אחר פחות ממנו שהוא עפר ורמה כמו שהוא עושה שמש ועבד מהדבר שהוא עטרה וכתר דהיינו התורה עכ"ל:
והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כי אחרי דרגא תביר עכ"ל:
וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב נגד שמא מי שמשתמש בשם המפורש. א"נ כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ואמרינן בשתי אותיות ברא הקב"ה שני עולמים העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א והן אלו שתי אותיות משמו של הקב"ה ולפיכך כינה אותם שמא וכן פירש נגד שמא נגיד וגדול בעולם הזה ברור לו שאבד שמא כלומר אבד שכרו מן העוה"ב שנברא ביו"ד שהוא שמא וכן למפרע אבד שמא בעולם הזה ברור לו לאדם כי נגיד וגדול יהיה לעולם הבא. אי נמי העושה לו שם גדול בעולם נותנים עליו עיניהם ואבד שמיה כדאמרינן לעולם הוי קבל וקיים פירוש לעולם תהיה בסתר בקבל ובחשך ותהיה קיים לעולם עכ"ל:
והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה הגרסא הנכונה היא שניהם שמא בשי"ן מ"ם אל"ף נגד שמא אבד שמא. ודלא מוסיף מי שאינו מוסיף טעם על טעם ומאסף את הטעמים שהוא למד ומחבר אותם אחד אל אחד אלא כשהוא למד טעם הוא נפרד בעינו ואינו מדקדק לחבר אותו ולקשרו עם טעמים אחרים זה יגרום לו לאבד הכל כי ראשון בטל ויסופו כולם מלבם וזכרם יסוף מזרעו ועל כן ישתדל להוסיף טעם על טעם ושלא ישליך הראשון בלמדו השני. ונוכל לפרש ודלא מוסיף מעצמו ומוסיף דבר מתוך דבר מדעתו יסף ויאבד הדבר הראשון מדעתו דוגמת הסריס שלא הוליד בן והקוצר ואינו חוזר לזרוע וזהו ישמע חכם ויוסף הוא לקח מעצמו יוציא דבר מתוך אותו דבר ויחבר הכל ויקנה תחבולות שיקנה בקנוי מה שאינו קנוי וכן אמרו רז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר.
ודאשתמש בתגא וכו' שלא ישתמש אדם בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה כי כל הכתרים זולתה אינן כלום עכ"ל:
מגן אבות (רשב״ץ)(1 קטע)
ודאשתמש בתגא חלף. ועל כן אמרו בפרק בני העיר לישתמש איניש במאן דתני ארבעה פירוש ארבעה סדרים ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה פירוש שיודע פירושיהן ותלמודן ויש נותנים סימן לדבר תנא ראשי תיבות תלמיד גברא אחרינא. שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו ובבריתא שנינו ודאישתמש בתגא חלף אבד והלך לו שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:
לחם שמים (יעב״ץ)(4 קטעים)
הוא היה אומר נגיד. הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא"י היה אז. כי ע"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:
יסיף. מ"ש רע"ב וי"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר"י תקבריניה קמיה:
ודאשתמש בכתרה של תורה. גם זה תלמוד ערוך פ"ק דנדרים (דסב"א) ומ"ש וי"מ תגא ר"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה"נ גרסינן התם דר"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א"ה גמור מני כו'. ומש"ע המשתמש בשם המפורש. ר"ל שהוא כתרו של עולם:
ילף. עיין לחם נקודים:
ביאור הגר״א
נגד כו'. באדר״נ שלא יוציא לו שם בשררות ונותני' בו עיניה' ונוטלים ממונו ושם בספי״א אל תתודע לרשות כו' ונטלו כל ממונו ע״ז נאמר מברך רעהו כו' וכן אמרו בגמרא:
ודלא מוסיף יסיף. אמרו בסוף תענית מן הלילה עד היו' תקבריה אמיה. לפי שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה כו' שמים וארץ ושמים נגד יום וארץ נגד לילה והיא אמו כמ״ש (שירים א') בני אמי (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי גו' אשוב שמה:
ודלא יליף. כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך כו' מלה״ד גו':
ודאשתמש כו'. כמ״ש בנדרים ס״ב ומה בלשצר כו':
שאלות נפוצות
מה כתוב בפרקי אבות פרק א משנה יג?
הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמה. ודלא מוסיף, יסף. ודלא יליף, קטלא חיב. ודאשתמש בתגא, חלף:
מי אמר את המשנה?
המשנה מובאת בשם הלל.
מה הפירוש של ר׳ עובדיה מברטנורא על המשנה?
נגד שמא אבד שמה. מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו, שהרבנות מקברת את בעליה. נגד לשון משיכה. תרגום משכו, נגידו:
אילו מפרשים כתבו על המשנה?
9 מפרשים מובאים כאן: ר׳ עובדיה מברטנורא, רש״י, רבינו יונה, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מדרש שמואל, מגן אבות (רשב״ץ), לחם שמים (יעב״ץ), ביאור הגר״א.
מקורות הנוסח של הפירושים
- נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Pirkei Avot – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Pirkei Avot – תורת-אמת (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רש״י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Avot – Vilna Edition (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רבינו יונה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot – Pirkei Avot, Berlin, 1848 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot – Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Pirkei Avot – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מדרש שמואל: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Midrash Shmuel on Avot – Midrash Shmuel, Warsaw, 1876 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מגן אבות (רשב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Magen Avot on Avot – Magen Avot, Leipzig 1855 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- לחם שמים (יעב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Lechem Shamayim on Pirkei Avot – עץ אבות, לחם שמים, קרקוב, תרמ"ג (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- ביאור הגר״א: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Gra on Pirkei Avot – פרקי אבות עם פירוש הגר"א, וילנא, תקצ"ו (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)