רש"י על בראשית פרק לד

בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה בתה):

וישכב אתה. כדרכה:

ויענה. שלא כדרכה:

על לב הנערה. דברים המתישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה:

וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאמות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול:

חשקה. חפצה:

מהר. כתבה:

במרמה. בחכמה:

אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:

חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל חרפה בכל מקום גדוף:

נאות לכם. נתרצה לכם, לשון (מ"ב יב ט) ויאותו:

להמל. להיות נמול, אינו לשון לפעול אלא לשון להפעל:

ונתנו. נו"ן שניה מדגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן ונתננו:

ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב, לקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים (פסוק כא) את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:

שלמים. בשלום ובלב שלם:

והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:

בהמול. בהיות נמול:

אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:

שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה המנו:

אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:

בטח. שהיו כואבים ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:

על החללים. לפשט את החללים:

חילם. ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עשה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם:

שבו. לשון שביה לפיכך טעמו מלרע:

עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו ואגדה, צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין:

מתי מספר. אנשים מועטים:

הכזונה. הפקר:

את אחותנו. ית אחתנא: