בראשית לד, כז

על החללים. לפשט את החללים:

בְּנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן

מוֹתַר בְּנוֹי דְיַעֲקב עָלוּ לְחַלָצָא קְטוֹלַיָא וּבָזוּ יַת קַרְתָּא דִסְאִיבוּ בְּגַוָוהּ אֲחַתְהוֹן

העיר אשר טמאו. כי לולי היה כבר דבר כזה בלתי נמאס אצלם לא היה שכם עושה כן אמנם היה זה גמול מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים ע"ד ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו:

טמאו ג' במסורה טמאו אחותם. טמאו את מקדשי. טמאו את היכל קדשך. כולם למדין מזה טמאו קדשי לעשות מעשה שכם וכן טמאו את היכל קדשך כדכתיב נשים בציון ענו:

טמאו אחותם וסמך את צאנם לומר לך שעשו מעשה בהמה:

(ב~ג) והחליפו שמלתיכם ונקומה ונעלה בית אל. רמז להא דאיתא בפרק קמא דשבת רמי פוזמקי ומצלי:

ונקומה ג' במסורה הכא ואידך שלחה הנער אתי ונקומה. ונקומה עליה למלחמה. שאמר יהודה בזכות ונקומה ונעלה בית אל שלחה הנער ונקומה וכן באותו זכות ונקומה עליה למלחמה:

בני יעקב באו על החללים. לשלול מאחר שמתו לקחו הכל:

בני יעקב באו וגו׳. פרוש כלן יחד, נתכון הכתוב לומר טעם בזת כל נכסי העיר וגו׳, כי נוגע הבושת לכלן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב״ם (הלכות נערה בתולה ב:ה) וזה לשונו: רואין בית דין מעלתו ומעלתה, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה לתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו׳, וכמוהו חיב לשלם, עד כאן. והאחים בכלל המשפחה. לזה נתקבצו יחד להעריך שעור הראוי לבשתם, ויבזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בשתם, ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות, לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מנה (תוספות עירובין סב. ד״ה בן נח).

אשר טמאו אחותם. כתי׳ טמאו בל״ר בשביל שאירע ע״י מה שיצאו בקיבוץ בנות הארץ ויצאה דינה לראות ומגלגלין חוב ע״י חייב. מש״ה נקראו אשר טמאו אחותם שהמה טמאו:

בני יעקב. אבל יתר בני יעקב הלכו אח"כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, ומלקוח שייך על המקנה, ושבי מוסב על טפם ונשיהם, ויבזו מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית: