ויקרא יב, ה

וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַם דְכוּ

וְאִין בְּרַת נוּקְבָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאֲבָא אַרְבֵּסְרֵי יוֹמִין רְצִיפִין הֵי כְּרִיחוּקָהּ וּבַחֲמֵיסַר תִּישְׁתְּרֵי וְשִׁיתִּין וְשִׁיתָּא יוֹמִין רְצִיפִין תְהֵי עַל דְמָהָא דַכְיָין

שבועים. כי המותרות ירבו בלידת הנקבה:

ואם נקבה תלד. טעם שהצרך לומר תלד ולא סמך למה שזכר ״וילדה״, אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: אין לי אלא נקבה, מנין לרבות טמטום ואנדרוגינוס? תלמוד לומר ״ואם נקבה תלד״, אין הדבר תלוי אלא בלידה, עד כאן. ואין אני חולק על דבריהם חס ושלום אלא כמוסיף, כי מאמרו ״ואם נקבה״ ולא אמר ״וכי תלד נקבה״ או ״ולנקבה״ וגו׳, נתכון לומר אפלו אינה ודאי נקבה אלא ״ואם נקבה״ פרוש, ספק, ואם כן נתרבו טמטום ואנדרוגינוס כי ספק הוא, ולא היה צריך לומר ״תלד״.

ואולי כי אמר ״תלד״ לרבות אנדרוגינוס, למאן דאמר (בכורים ד:ב) בריה בפני עצמו, שלא היה נשמע מתיבת ״ואם נקבה״, שהרי יש בו ודאי צד זכרות.

ואולי כי תנא דתורת כהנים כן סובר, שמרבה טומטום מתיבת ״ואם״, ואנדרוגינוס מרבוי ״תלד״, וסובר כמאן דאמר בריה בפני עצמה, ולזה אמר, תלמוד לומר ״ואם נקבה תלד״, ולא הספיק לומר תלמוד לומר ״תלד״.

אלא שצריך לישב הכתוב למאן דאמר אנדרוגינוס ספק, למה הוצרך לומר ״תלד״? ואולי שגם למאן דאמר ספק לא יספיק למוד אחד לשניהם, מטעם כי ספקו של טמטום הוא ספק שאפשר שיתברר וימצא נקבה, ולזה יש לחוש לו. מה שאין כן ספיקו של אנדרוגינוס שהוא עומד ככה לעולם, ולזה הוצרכו שני רבויים. ולמה שאמרו בריש פרק בתרא דיומא (יומא עד.): כי לא אתי קרא לספק משום דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה, אם כן, טמטום תתחיב לומר שאין טמאתו כנקבה אלא מדבריהם. ומעתה, גם אנדרוגינוס אינו אלא מדבריהם, ממה שהשוה אותם התנא יחד. כשם שטמטום אינו אלא אסמכתא, גם אנדרוגינוס אינו אלא מדבריהם ואסמכוה. ולחומרא נלך בו ולא לקולא, כמו שאמרו בפרק יש נוחלין (ב״ב קכז.) אהא דתניא: המפלת טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, עד כאן, פרוש, ימי טהר דזכר וימי טמאה דנקבה לחומרא שבשניהם, יעוין שם דבריהם. וכפי זה, אמרו ״ואם נקבה תלד״ שאנו מרבים הספקות, אינו אלא להסמיך לה שהוא ״וטמאה שבעים״. אבל ימי טהר אין לה אלא כימי זכר, שאם ראתה מיום ארבעים ללדתה, אין לה משפט דם טהר.

תשב על דמי טהרה. פי׳ על דינים ואזהרות של דמי טהרה. היינו בכל קודש לא תגע וגו׳: