שמות ז, כז

ואם מאן אתה. ואם סרבן אתה מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כנה האדם על שם המפעל, כמו (איוב טז יב) שלו, (ירמיה מח יא) ושקט, (מלכים א' כ מג) סר וזעף:

נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן (שמות כא כב) ונגפו אשה הרה, אינו לשון מיתה וכן (ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם, (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך, (ישעיה ח יד) ולאבן נגף:

וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא הָא אֲנָא מָחֵי יָת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעֻרְדְעָנַיָא:

וְאִין מְסָרֵב אַנְתְּ לְמִפְטוֹר הָא אֲנָא מָחֵי יַת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעוּרְדְעָנַיָא

ואם. מלת מאן תאר יוצא. כמו ושבח אני את המתים. וטעם נגף. כמו משחית. וכן כתיב וצפרדע ותשחיתם. והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים. ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב אלתמס"ח. ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול והוא הנכון בעיני והוא הידוע:

נגף - מכה.

את כל גבולך. ולא גבול חם, ובכאן שהמכות היו מודיעות תחומי הארץ. וכן אמרו במדרש בני חם ובני מצרים היו חלוקים בתחומין הכושיים אומרים ע"כ תחומנו והמצריים אומרים ע"כ תחומנו כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם הגבול שלא היו צפרדעים בו היו יודעים שאינו של מצרים שנאמר את כל גבולך ולא של אחרים.

צפרדעים יש אומרים מין דג נקרא אל תמסח ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם והאמת שאינם רק השרצים הנמצאים בנהרות שמשמיעין קול:

את כל גבולך במדרש בני חם ומצרים היו חולקים בתחומים הכושיים אומרים ע"כ תחומנו וכן המצריי' וכשבאו הצפרדעים עשו שלום הגבול שלא באו הצפרדעים ידעו שאינו של מצרים:

ואם מאן אתה. צריך ההתראה סמוך למכה.

נוגף. מפרש ברבה מלשון מיתה. ומזה למדו דכל מכה שימשה מיתה. וכבר ביארנו לעיל ו׳ ו׳. שהיה בזה ענין זרוע נטויה. והתכלית היה משום שהיה מקום לחוש שלא יתקצף פרעה ויהרוג את כל ישראל ולא יהי׳ עוד מה לעשות. וכמשל האוחז את הצפור שאם רצה מיד הוא חונקו ובזה מובן מדוע נמצא זה הרמז במכת הצפרדע ולא במכה הראשונה של דם היינו משום שבמכה הראשונה שלא שת לבו לעיקר המכה לא היה מקום לחוש שיהרוג את כל ישראל. אבל בצפרדעים שכמעט הרגיש בדבר אלא שאח״כ חזר והכביד את לבו. היה מקום לחוש שלא יאבדם לגמרי. מש״ה היה הצורך דגם בסלוק המכה יהא ישמש מיתה בגדולי יועציו. כדי שלא יבא לידי עצה זו. כ״ז לפי הדרש. אכן לפי הפשט לשון נגיפה הוא כמו כי יגוף שור איש דמשמעו בקרן המנגח בדעת וכוונה להזיק:

את כל גבולך. בכ״מ שהיה מים יצאו צפרדעים וכפרש״י בתהלים ק״ה עה״פ שרץ ארצם צפרדעים בשם מדרש אר״י בכל מקום שהיה רובץ מים היו רובצים צפרדעים. והכי מבואר במקרא להלן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים. ומשם נתפשט בכל המדינה והוא גבול מצרים:

הנה אנכי נוגף. לרש"י ז"ל לשון נגף בא על הכאה והרי"א דחה דבריו ואמר שאינו בא רק על הכאה שיש בה מיתה, ובמדרש אנכי נוגף אני דוחק עליך את המכות כמה דא"א וכי יגוף שור איש, ריב"ל אמר כל מכה ומכה היה הדבר משמש עמה, מבואר שהת"ק פי' כרש"י שבא לשון נגיפה על הכאה, וכמ"ש בב"ק (דף ב') בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף, וריב"ל סבר כהרי"א שבא על מכת דבר, וכבר האריכו מאיזה מין היו הצפרדעים אם מן הגדולים [קראקאדיל] כדעת הר"ח, או הקטנים [פראש] כדעת הראב"ע, ומשמע שהיו משני המינים הקטנים נכנסים אל הבתים והתנורים והגדולים נשארו ביאור לזכר עולם:

ז דמאן משמע שהיה ממאן בכל שעה וזה אינו שייך דאם הוא עתה מסרב מ"ה יהיה תמיד מסרב ועז"פ אלא כינ' וכו' כמו שלו ושקט אע"פ שהוא נמי לפי שעה ושלו משמע לעולם וסר וזעף ר"ל כלם משמע לעולם ואינן אלא לפי שעה אלא כינה וכו':