שמות ז, י

לתנין. נחש:

וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַעֲבָדוּ כֵן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וּרְמָא אַהֲרֹן יָת חוּטְרֵהּ קֳדָם פַּרְעֹה וְקָדָם עַבְדוֹהִי וַהֲוָה לְתַנִינָא:

וְאָעֵל משֶׁה וְאַהֲרן לְוַת פַּרְעה וְעָבָדוּ הֵיכְדֵין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ וּטְלַק אַהֲרן יַת חוּטְרֵיהּ קֳדָם מֵיחְמֵי פַּרְעה וְקָדָם מֵיחְמֵי עַבְדוֹי וַהֲוָה לְחוּרְמָנָא

ויבא משה. גם זה מופת שהמטה הי' לתנין ואינו דומה למופת שעשה לישראל כי לא נהפך רק לנחש. ויפת אמר נחש הוא תנין:

ויהי לתנין. תחלת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון וכן פרעה הרשע חטא בלשון הוא שאמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' ומפני זה היה תחלת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש והוא שכתוב (במדבר כ״א:ו׳) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח׳:י״א) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף.

ובמדרש ויהיו לתנינים אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם מכאן יוצאים כשפים לעולם.

ויעשו כן כאשר צוה וגו׳. טעם כפל לומר ״כן כאשר״ וגו׳, ולא הספיק לו באחת מהנה, נתכון לשני דברים: האחד שעשו הדברים כן, והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות כאשר צוה ה׳.

עוד ירצה, להיות כי האות יגיד על חזוק נבואתם כדי שיאמנו, העיד הכתוב עליהם כי לא עשו הדבר לצד דבר זה אלא לעשות מצות ה׳. והוא אמרו כאשר צוה ה׳, כי יותר חביב על הצדיקים עשות מצות ה׳ מכל רצון בעולם:

כאשר צוה ה׳. שלא עשו מופת עד שדבר פרעה תנו לכם מופת. והכי איתא ברבה וכתיב צוה דמשמעו בע״פ. כמש״כ לעיל שהיה גם בזה עוד דברים בע״פ. ואולי נצטוו לפתות את פרעה שיבקש מופת:

ויעשו כן. שניהם עשו, משה ע"י גזרתו ואהרן ע"י השלכתו, ובמדרש אמר ויעשו כן שלא השליך עד שא"ל פרעה תנו לכם מופת, וישלך אהרן, אחר שא"ל משה אז השליך לפני פרעה ולפני עבדיו, בזה בא להבדיל בין מה שעשו משה ואהרן ובין מעשה החרטומים, שמעשה החרטומים היה מעשה להט ואחיזת עינים שזה יעשה מן הצד במהירות ובתחבולה, וע"כ לא נאמר שעשו לפני פרעה ועבדיו כי עשו בלט ובסתר, אבל הם השליכו לעיני הכל ויהי לתנין באמת לא בזיוף ואחיזת עיניה:

ש כי שם התנין ביבשה הוא נחש ובמים הוא דג וכן פי' הרד"ק בשרש תנין: