שמות ד, ג

ויהי לנחש. רמז לו שספר לשון הרע על ישראל ותפש אמנותו של נחש:

וַאֲמַר רְמִיהִי לְאַרְעָא וּרְמָהִי לְאַרְעָא וַהֲוָה לְחִוֵי וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָמוֹהִי:

וַאֲמַר טְלוֹק יָתֵיהּ לְאַרְעָא וְטַלְקֵיהּ לְאַרְעָא וַהֲוָה לְחִוְיָא וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָמוֹי

וַאֲמַר טְלַק יָתֵיהּ לְאַרְעָא וּטְלַק יָתֵיהּ לְאַרְעָא:

ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה לא הבינותי למה עשה האותות למשה כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש וכן באות השני כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (פסוק ט) ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו"ר ג טז) שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע והשני להענישו בו וזה טעם וינס משה מפניו כי פחד שמא יענש וינשכו הנחש וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו ואולי אע"פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו) השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים ודי למשה בשני האותות ולא היו שם מים על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם

ויאמר. דעת חכמי המחקר איך יתכן זה והוצרכו לומר. להסיר היבושת וכל דבריהם רוח. כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה:

וינס משה מפניו. כי אמנם היה אז נחש גמור ורודף. אבל תניני החרטומים בלהטיהם לא היתה בהם תנועה, עם היותם על תמונת תנינים. כי אמנם הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת, כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) האלהים אפילו כגמלא לא מצו ברו. ולפיכך אמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר לתנין:

ויהי לנחש. מפני מה הראה לו ית' נחש יותר מדבר אחר אלא מה נחש נושך וממית כך פרעה ועבדיו נושכין וממיתין את ישראל ומה ששב מטה רמז שיהא פרעה ועבדיו יבשין כעץ, וידו שהיתה מצורעת שכך פרעה ועבדיו טמאין ומטמאין את ישראל והנה שבה כבשרו רמז שיטהרו ישראל מטומאת מצרים:

השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש. יש לך להתבונן כי שנוי טבע שנהפך המטה לנחש היא בכח הפוך האותיות, והנה זה רמוז בכתוב, ובחזרת האותיות להויתן חזר הנחש מטה וזהו שכתוב ויהי למטה בכפו, וכבר ידעת כי עקר השם המיוחד ג' אותיות כי הה"א כפולה והבן זה.

ויש לפרש כי בשני אותות האלה כלומר אות המטה ואות הצרעת רמז לו הקב"ה שבידו להחיות את המת ולהמית את החי, כי המטה היה עץ יבש כמו מת ונעשה נחש חי גם ידו שהיתה חיה נעשית כמתה שהרי הצרעת חולי חשוב כמיתה כענין שכתוב (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת, ושני האותיות האלה עשאם במדבר גם במצרים לישראל זהו שאמר לו הש"י באות הנחש למען יאמינו כי נראה אליך ה', וכתיב והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותיות האלה וגו', ומה שהוצרך לעשותם במדבר יש לתמוה בזה למה שהרי משה לא היה מסתפק בדבר הש"י ולמה יצטרך לעשותם עד הגיעו לישראל במצרים, והתשובה בזה הוא מה שקבלו רז"ל כי שני האותיות האלה כשנצטוה לעשותם במדבר לעצמו הטעם היה באחד כדי לרמוז לו שספר לשון הרע על ישראל כשאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אחר שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, ובשני כדי להענישו עליו, וע"כ הוצרך לעשותם ב' פעמים במדבר לעצמו על לשון הרע ועל העונש שלו ובמצרים לישראל למען יאמינו.

ויהי לנחש וגו׳. כונת אות זה הוא לרמז כי בחינת הקלפה תתיחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס״מ, ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש, וכשירפה ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש עד שנס משה מפניו. ואולי כי לזה נתכון באמרו מה זה בידך, פרוש שישכיל השכלה דקה בו אם התחיל להתנועע כעכברא דדברא שיתחיל לחיות מעט מעט, ולפעמים ימצא מעוט מעוטו עכבר ולפעמים מעוטו ולפעמים חציו, והשיב משה מטה פרוש, כלו עץ יבש; וישליכהו ארצה ויהי לנחש, פרוש הויה, בפעם אחת היה נחש.

ואמרו ארצה, רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ, כי הוא לחמו ונחשבת לו (בראשית ג:יד), והראהו בזה דברים רבים למשה, גם שיעשה האות עצמו לישראל.

ואמרו שלח ידך וגו׳, פרוש, הראהו שהגם שיצא מרשותו, יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו.

ואמרו ואחז בזנבו ולא אמר ״בו״, נתכון ה׳ לומר אליו, להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו, כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מחוש מכל הזנב, לזה אמר אליו ה׳ אחוז אפלו בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר ויחזק בו פרוש במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטה בלקיחתו בכפו, פרוש בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות, והוא אמרו ״ויהי למטה בכפו״.

וינס משה מפניו. היה בורח מן השליחות כי חשב מאחר שהמשיל את ישראל לנחש שמא ח"ו אין להם תרופה כמו הנחש, שהכל מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש (תנחומא א י), וא"כ למה זה אני שלוח אל פרעה אם יהיו לעולם כזוחלי עפר.

וינס משה מפניו. הוא פלא מאדונינו משה להיכן נס ומאיזה מעמד הוא נס. (עי׳ בס׳ צרור המור פ׳ פינחס. וביערות הדבש ח״א דרוש ג׳) אבל באמת הי׳ שלא בישוב הדעת. אלא באשר התבהל פתאום ממראה עיניו ונס כאשר ינוס איש מפני הנחש בטבע האדם בלי שום התבוננות עה״ד ועי׳ בסמוך:

השליכהו ארצה. אם יפנה רגע ויניח המטה מידו בל יחזיק בו בכחו הרוחני עד שיושלך ויצא מרשות משה אל דברים ארציים ולא יכניעהו בכחו השמימיי, ויהי לנחש, מתנגד אל רוחנית משה וקדושתו, עד שמשה הרוחני והאלהי נס מפנייו כי ארב עליו לנשכו ולהטיל בו ארס וחמת נחש: